תרומה לקהילה 4/7/2008
לכבוד הקיץ החלטנו שאת אירוע התרומה לקהילה צריך לעשות בחוץ. הפעילות שנבחרה היתה קטיף. לכולנו היתה בראש תמונה של קטיף-פירות מעץ במטע מוצל. המציאות היתה קצת שונה... ובכל-זאת נהנינו.
סיכום הקטיף מאת נופר (Nifredil)
היום התחיל כאשר פגשתי את אמיר, אשה ונבט בשופרסל בעזריאלי ו"קטפנו" מצרכים לפיקניק. בעודנו מפנטזים על הבאגטים הטריים, נסענו לבית ברל ובחרנו שולחן פיקניק נוח ומוצל לערוך עליו את האוכל והשתיה. כשכולם הגיעו אכלנו, שתינו ופטפטנו (חוץ מיואל, שבעיקר תכך) במשך כשעה, ולאחר מכן נסענו לשדה כדי להתחיל בקטיף.
מי שציפה לפרדס מוצל עם עצים שרק צריך לקטוף מהם - התאכזב קשות. בעצם הדבר שבאנו לקטוף היה לוף. לא לוף מקופסאות שימורים שיושב יחד עם טונה על המדף. זו היתה מין כרישה שתקועה באדמה, וצריך להוציא אותה, לחתוך את העלים ולשים בארגז.
עד מהרה שינסנו מתניים וקטפנו המון המון כרישות נחמדות, חלק יצאו בקלות וחלק מימשו את הביטוי "משוך בלפת, משוך בלפת!...". היו גם כאלה עם פרח למעלה, ואחרות שנראו כמו נבוט. עם זאת, אחרי כרבע שעה של קטיף נמרץ, הרגשתי פתאום את השמש הקופחת ומבשלת אותי, יחד עם הכרישות, במרק רותח ומתובל. לקחתי הפסקה כדי לנשום, ואחרי כמה זמן יוליה, ג'ואנה ואני החלטנו שהרבה יותר נעים לשבת על הארגזים. מכיוון שהגברים החסונים המשיכו לקטוף בכמויות מסחריות, לנו רק נשאר להרים את מה שהם השליכו לרגלינו ולחתוך את העלים המיותרים של הכרישות בעבודת צוות מדהימה.
בסביבות 12 התבשרנו שעומדים לסגור את השדה, אז סיימנו לנקות את אחרונות הכרישות שאותן השלכנו לארגז שהושלך בתורו לדולב. מיוזעים ומרוצים, חזרנו לרכבים, נפרדנו מכולם ונסענו בחזרה הביתה, למזגן ולמקלחת.
אגב, הכרישות נתרמות לארגונים ובתי תמחוי שנותנים אוכל למשפחות עניות, שם מבשלים אותן כתוספת למנה.
היתה אוירה טובה, ולמרות החום זו בהחלט היתה חוויה מיוחדת וייחודית - לקטוף לוף במסגרת קהילתית. תודה רבה לעמותת "משולחן לשולחן" ולאמיר על הארגון!
תוספות מאת אמיר (הורין)
שלב הקניות - לכאורה אקט מנהלתי ובנאלי, אך בפועל העלה את אחד הקרעים הקשים ביותר הקימים במזה"ת, סיבה מרכזית לכך שהשלום המיוחל עדיין לא הגיע, והוא הבחירה הקשה בין שוקולד השחר לנוטלה. ויכוח סוער ועתיר רגשות הוכרע באופן דיקטטורי (לפי הכלל הטולקינאי: "מי שעושה, מחליט") והנוטלה הזרה ניצחה את השחר הצבר. באופן לא מפתיע, הדי הבחירה המשיכו להדהד גם בפיקניק, אבל התמונה של יוליה אוכל בהנאה ישירות מהקופסא, הוכיחו לי שהבחירה הנכונה נעשתה (תלמד מזה, אראגורן).
הפיקניק - בחירת המקום היתה אחד החששות הכבדים שלי, מפי שנתכל'ס, לאור העובדה שהפעילות התבצעה בשדה פתוח, ושאף אחד מאיתנו לא ממש מכיר את האזור, ושבחירת מיקום הפיקניק נעשתה על גבי מפה לא מפוקסלת בוואלה מפות. כך שכאשר הגיע החלוץ (נופר, נבט, אָשַה ואנוכי) לבית ברל ומצאנו שאכן יש שם פארק, ואפילו קצת שולחנות, והמון קקי של ציפורים לאווירה (כן, הסתרנו אותו עם כל האוכל...), ואבן נגולה מעל ליבי. מיד אחרינו הגיע גבריאל שהקים את עמדת הקפה ואף ניצח עליה ("... אני הבטחתי להביא קפה, ולא להכין אותו... 2 סוכר, תודה"), ולאט לאט, על אף שחסרו לנו מספר חברים מרכזיים בקהילה שנעדרו מסיבות אישיות מוצדקות (ואנצל שורה זאת למסור לרן הרבה בריאות ושחסרת לנו עם רוחך המשובבת והחוש המוזיקאלי הנוראי כל כך...), הגיעו חברי הקהילה בתרועה רמה ונוכחות מרשימה מכל רחבי הארץ - מהצפון הרחוק והקר (רוני, עמוס, יוליה ויואל), מירושליים רבתי(מוטי, ארנון, מור וג'ואנה), מהרצליה והסביבה (ארזה באוטו קטן שנוסע מהר מהר עם צ'ונג ומיטב) ומראשל"צ (אילן ומעיין). בתום הארוחה, הפגינה הקהילה את רוח השלום ואחוות העמים המאפיינת אותה כל כך ושאריות הארוחה נתרמו לשרת של בית הספר היהודי-ערבי במכללת בית ברל...
הקטיף - גם אני כמו כולם, מכיר שלוף קוטפים רק במדפים באפסנאות או במטבח הצבאי, אבל בסוף מצאתי את עצמי שולף פקעות על גבי פקעות בזמן שיוליה ונופר עודדו אותי, את ג'ואנה ואת יואל לעמוד בקצב עבודת הניקוי שלהם (ניקוי העלים, הלכלוכים והשורשים מהלוף). אגב, למי שעדיין לא מבין מה זה לוף, זו בעצם כרישה, ואוכלים את זה בסלט, במרק ואפילו כמחית (רן, זה המקום להגיב ולספר לנו איך מכינים סטייק כרישה...). כמו שנופר ציינה, תנובת הקטיף נשלחה למחסן של עמותת "משולחן לשולחן" ומשם היא תחולק לעמותות שונות (עזר מצון וכו') או ישירות לבתי תמחוי, כך שתוצאות ההשקעה שלנו יגיעו ישירות לשולחן ולצלחת של נזקקים (וזה יפה מאוד). לאור הגודל העצום של שותפינו המארגנים מ"שולחן לשולחן (כל הדרום אפריקנים הגדולים האלה) לא יכולתי שלא לחשוב לרגע שבעצם כל הכרישה הזאת הולכת להגיע לשולחן שלהם...בסוף הקטיף, ניסיתי להפגין כישורי ג'יפ עם ה'גטס' הקטנה שלי. בקושי הצלחתי להתקדם מטר אחד לפני ששקעתי באדמה החקלאית הרכה. ושוב, במאמץ קהילתי ובדחיפה עזה, הצלחנו לצאת גם מהביצה הזו.
לסיכום - אני נהנתי מאוד, גם מהאנשים, גם מהבלאגן, גם מהקטיף ובמיוחד מהתחושה הטובה הזאת שפעילות כזזאת נותנת. אני רוצה להודות לכל מי שבא, וגם למי שכמעט בא. אחרי מיתופיה נתחיל לתכנן את הפעילות הבאה, ואני מזמין אתכם להמליץ על רעיונות (רק למייל ולא כפתיל, והצעות קונקרטיות עם קצווה קו שאפשר לפנות אליו). דובר כבר על ניקוי חופים, פעילות בשדרות, עבודה עם בעלי חיים, פעולות למען ילדים עם בעיות למידה, התנדבות בבתי חולים וכדומה. אם משהו מדבר אליכם, אז תרימו את הכפפה ויחד איתי נארגן את הפעילות.
להתראות בפעם הבאה
רשמים נוספים אפשר למצוא בפתיל הסיכום שנפתח בפורום קהילה
אוסף תמונות מאת גבריאל
