עולמות 2007
ב- 3-5/4/2007 נערך זו השנה השלישית כנס עולמות במתחם במדיטק שבחולון. להלן סיכום הכנס כפי שנכתב על-ידי רן בר-זיק.
על כנס עולמות 2007 ודאגור פילקאלאך
אני דווקא אתחיל בתודות ואז אגלוש לסיפורים:
תודה ענקית לאורי נוימן, המנהל מטעמנו שהתייסר ייסורים קשים בניהול הכנס הזה. תודה ענקית לרוני רוחקין שעשה מעל ומעבר בכל הנוגע לתפקידו כצוות מודיעין, תודה רבה לאילן אמינוב שלמרות שהיה אורח עזר רבות מאחורי הקלעים, עמוס בן ישראל שתפעל יפה את הדוכן, וכמובן לכל מי שהתנדב ועזר וכו' ואם שכחתי מישהו הכל עובר עלי וגו'.
כל ההרצאות הטולקינאיות היו מעולות, ללא כל ספק. במשך שנים, בכל שנה אני מרצה בכנס אך השנה החלטתי שלא להרצות אלא לקבל בכרטיס אורח וכיוון שגם לא נשאתי כל תפקיד אופרטיבי יכולתי ללכת לכל ההרצאות הטולקינאיות. כבר שנים (אל תשכחו שבמיתופיה אני לא נכנס להרצאות) לא ראיתי מגוון כל כך רחב של הרצאות איכותיות, מגוונות ומרתקות כל כך. בכל פעם ישבתי מרותק לתזות ולרעיונות שהועלו על ידי המרצים. מההרצאה של ראובן נהניתי במיוחד (ולפי מה שהבנתי ממנו עלי להודות גם לעדי וליהודה שסיפקו את החומרים להקרנה) כיוון ששילבה גם רעיונות מעניינים ופרזנטציה מושלמת.
נכנסתי גם להרצאה של צפריר, עמיתנו מרומח הדרקון וגם נהניתי בה, למרות שאני לא מכיר את רומח הדרקון.
בכנס עשינו פרסום מקיף לכנס מיתופיה הבא עלינו לטובה ב 23.08.2007 באמצעות פליירים, סטיקרים ואף סימניות שחולקו למתנדבי הכנס. הצלחת מבצע הפרסום היא עצומה ואספנו מאות כתובות דואר אלקטרוני שיעל נומקין התנדבה להקליד אותן - כל הכבוד.
האווירה בכנס היתה נחמדה אך לא מחשמלת כמו מיתופיה. אולי זה בגלל החום הכבד ששרר ברוב ימי הכנס ואולי בגלל שההרצאות הטולקינאיות היו מופרדות זו מזו עקב שיקול לא ממש נכון של מנהלת הכנס. חלק מהאנשים העדיפו לחזור לביתם בין הרצאה להרצאה. אבל בכל זאת בחצי השני של היום הראשון ובחצי הראשון יום השני התאספה לה כרגיל קבוצת טולקינאים גדולה בצל על הדשא. שלא כהרגלי יכולתי לשבת רוב הזמן עם החבר'ה ולדבר עם אנשים שכבר מזמן לא דיברתי איתם. כמובן שבכנס פספסתי אנשים רבים אחרים ואני מצר על כך.
טוב, אני חייב לספר על דאגור פילקלך.
לא רבים יודעים שיש שירים מד"ביסטים שנקראים פילקים, שבהם לוקחים לחן מוכר ומלבישים עליו שיר מוכר אחר עם מילים אחרות (בדומה לשירים של גיא שנמצאים במטא טולקין). בכל כנס גדול ישנה תחרות 'פילקים' שבמסגרתה מופיעים הפילקרים (=האנשים ששרים את הפילקים).
במשובה של שטות אני ואודי שלחנו 2 שירים כאלו (ניתן למצוא אותם כאן, כולל קישור להקלטה שנעשתה)
באופן שהפתיע גם אותנו, שני השירים זכו ואני ואודי יועדנו להופיע על הבמה ולשיר אותם. כמובן שאני לא מוותר כל כך מהר על ההזדמנות להשמיע את קולי ברבים (ועוד לקהל שמשלם!) ואני ואודי עלצנו על ההזדמנות להופיע בפני קהל צוהל.
אבל זה לא היה בדיוק ככה...
במשך כל היום זרמו אלינו SMSים שצווחנותם הלכה וגברה ממנהלי התחרות שדורשים מאיתנו לבוא לחזרות. אני גיחכתי לעצמי ותהיתי איזו מתיחה מארגנים. הרי בתחרות שירים קהילתית לא צריך לעשות חזרות כי הכל באווירה של הומור וכיף.
אבל זה לא היה בדיוק ככה...
קפצתי לחצי שעה של תיאום עם הקלידן והנעמתי משירתי לחבר'ה שהיו בחדר הצוות. אודי כמובן תקע ברז כי הוא הלך להרצאה. ראיתי שהאנשים בחדר צוות היו משועשעים אז ידעתי שבוודאי אחד מהשירים יצליח...
אבל זה לא היה בדיוק ככה...
בשבע החלה התחרות, האולם היה רבע-מלא, כשחצי מהקהל היו טולקינאים, חברי מא"ש, מחתרת וחברים נוספים שבאו להאזין לשירתי המשובחה. אורות הבזיקו באולם כמו בדיסקוטק סטייל שנות ה 70, ואני ואודי נקראנו אל מאחורי הקלעים. אני הצטיידתי במשולש מאולתר מקולב ולאודי היתה גיטרה מפלסטיק סגול. מאחורי הקלעים שררה לתדהמתנו בוקה ומבולקה, הזמרים האחרים היו בהיסטריה והתרגשו נורא כיוון שהם לא עשו מספיק חזרות עם הקלידן (!) לא התאמנו מספיק בבית (!!) וכמובן הם מפחדים שישכחו את המילים (אני ואודי לא טרחנו ללמוד אותן בעל פה).
כשהטקס החל הבנו שמדובר במשהו הרבה יותר רציני ממה שחשבנו, המתחרים עלו והפליאו בביצועיהם המרגשים, כשהתעלתה על כולם חיילת שעלתה ושרה שיר זכרון על אנדר או משהו כזה. אני ואודי היינו על הקרשים מרוב צחוק. כשהצצתי לעבר חבורת הטולקינאים העולזת ראיתי שבמהלך שירי הדכאון הם מתפתלים כאחוזי אמוק, ובלט במיוחד לגוטל שנראה שעוד שניה הוא צורח מצחוק.
בעוד שאר המתחרים ישובים במעגל, מחזיקים ידיים במתח ומזילים דמעה, אני ואודי התהוללנו, התקוטטנו והשתטנו מאחורי הקלעים, כאשר מדי פעם אנחנו מוציאים ידיים, רגליים ואברי גוף אחרים אל מחוץ לקלעים להנאת הטולקינאים שבאולם ולזוועת חגית המסכנה מאגודת המד"ב שארגנה את התחרות.
ואז הגיע תורנו לשיר. גררנו פודיום עץ שמצאנו אל מרכז הבמה ואחזנו בכלי נגינתנו: מי בגיטרה ומי במשולש לקול תרועות הטולקינאים שנתנו וואחד עידוד וצעקות הידד. המחצית השניה של הקהל הקשיבה רוב קשב וכך גם השופטים. הקלידן החל לנגן אבל כיוון שלא שמנו לב פספסנו את תחילת המוסיקה. ההילולה מאחורי הקלעים גבתה את המחיר, כאשר גם אני וגם אודי געינו בצחוק בלתי נשלט ולא הצלחנו לשיר ולו מילה אחת אל מול הטולקינאים המתפקעים להם מצחוק. לאחר פאוזה קצרה התחלנו לשיר את השיר מהתחלה. התחלנו? כלומר אני התחלתי, אודי התקפל מצחוק מאחורי בעוד הוא מנגן באובסיסיביות באותה גיטרה קטנטנה וסגולה שהבאתי לו משל הוא כוכב רוק. אני בהיתי בדף באחד ממאמצי הריכוז העליונים שלי על מנת לשיר את השיר עד תומו בלי לצחוק יותר.
אבל זה עוד היה בסדר...
לקול מחיאות כפיים סוערות של הטולקינאים (וגם כאלו שלא) חגגנו את סיום השיר הראשון וחזרנו אל מאחורי הקלעים לשאר המתחרים שנראו המומים למדי ממופע האימה שהתרחש על הבמה.
אני ואודי החלטנו להתאמן בכוראוגרפיה מיוחדת עבור השיר השני בעוד שעל הבמה המשיכו להתנגן יצירות הכאב והבכי של שאר המתמודדים. במהרה שוב הגיע תורנו כשיר הנועל של הערב, ושוב עלינו, אני, אודי, המשולש והגיטרה הקטנטנה והחלנו לשיר ולרקוד (תוך פרצי צחוק רמים) לקול מצהלות הטולקינאים וקריאות הבוז של חובבי הפילק האמיתיים. מתישהו לקלידן נמאס והוא נמלט מהמקום ושאר המשתתפים בתחרות גררו אותנו בכוח אל מאחורי הקלעים. דבר שלא מנע מאיתנו להשמיע קללות וגידופים שונים ומשונים.
אחרי זה יצאנו אל האולם וכיון שהכריזו שהשירים שלנו נפסלו לא מצאנו טעם בלהשאר לשירה בציבור והלכנו לעשן סיגריה בידיעה ששוב התנהגנו כמו פיל בחנות חרסינה וחירבנו אירוע מד"ביסטי הגון.
כמה דברים להגנתנו:
א. אם היינו יודעים שזה אירוע רציני בחיים לא היינו חולמים להשתתף שם. חשבנו שזה אירוע חצי הומוריסטי.
ב. רוב האנשים קיבלו את ה... אהם... מופע... כפי שצריך לקבל אותו... בצחוק ובהומור. ישנם כמה, מה שנקרא, פילקרים שלקחו את זה טיפה יותר קשה. כדאי בפעם הבאה שיבהירו שמדובר באירוע שהוא יותר סטייל 'יום הזכרון' מאשר סטייל 'פורום מא"ש'.
את הערב חתמה בפעם האחרונה בהחלט ההרצאה של עומרי אקסלרי, או יותר נכון אומרי אלקרסי, או כל שם אחר שהדביקו לעמרי אסקלרי, שנתן את השואו של הלייף באולם מפוצץ עד אפס מקום, והוכיח שהטולקינאים לא יודעים לצחוק רק על אחרים אלא בעיקר גם על עצמם. ההרצאה צולמה בוידאו והוקלטה. אני מתחייב שוב שאני לא הולך להכריח את עמרי להרצות אותה שוב.
היה כיף, היה אחלה, היה גם מצחיק עד כדי דמעות. ללא ספק יש כמה לקחים שיש להפיק וללמוד בצורה מסודרת על מנת לשפר את הכנס ואני בטוח שנעשה את זה בימים הקרובים. אני מאד מאד נהניתי ואני מודה לכל מי שעשה במלאכה. אני מצפה ומחכה לקומזיץ המסורתי של יום העצמאות על מנת לשבת שוב בחברת טולקינאים.
תיאורים נוספים ניתן לקרוא בפתיל הסיכום שנפתח בפורום קהילה
