טיול 28-29/4/2006

תוכן

1 הפרוטוקול מפי טל (לגוטל)
2 הפרוטוקול מאת רן
3 הפרוטוקול מפי יוליה
4 תמונות מאת יואל (והערות מאת עמוס)

הפרוטוקול מפי טל (לגוטל)

היה אחלה טיול! ולפני שרן יתחיל עם הסיפורים מלאי הדמיון שלו כאן, הרוב אמרו לי שהם נהנו (וללא ספק גם הוא) אבל הפקנו גם כמה לקחים... להלן סיכום הטיול מנקודת המבט שלי:

ביום הראשון מצאנו נקודה יפה על גבעה בקרבת המסלול שם התמקמנו. היו הרבה צחוקים ושירים מוזרים, ואני חייב לציין שגם האוכל היה מצויין והיה בסה"כ מאוד כיף, עד שהלכנו לישון... בלילה תפס אותנו טפטוף מציק (שלפי כל התחזיות היה אמור להיות ביום שבת בערב, לא ביום שישי) וחלק הלכו לישון ברכבים, אבל עברנו את זה בשלום עם קצת פחות שעות שינה ממה שקיווינו להן.

התעוררתי בחמש וחצי משום מה והמדורה עדיין בערה קצת, ושאר האנשים התחילו לקום בין שש וחצי לשבע. בדיוק בסוף ארוחת הבוקר שכללה כוס קפה וקורנפלקס תפס אותנו בהפתעה גשם של כמה דקות שעשה לנו מקלחת בוקר אבל אחרי שהסתיים אמרנו שרוב הסיכויים שזה נגמר ויתחיל להיות חם (ולפחות בזה צדקנו) והחלטנו לעשות את המסלול בכל מקרה.

המסלול עבר דרך נחל געתון (למרות שהנחל זורם רק בחורף) והוא היה מאוד יפה וירוק עם נופים מגוונים, וכמו בכל טיול טולקינאי למרות שכולם מתחילים את הטיול ביחד דיי מהר נפרדנו לקבוצות. רן הוביל את הקבוצה שהלכה במהירות קמ"ש וחצי וטען שאנחנו רצים ולא נהנים מהנופים עם עצירות הפסקה של רבע שעה על כל חצי שעה הליכה! היט"לם היו בחוד החנית (טל1, טל2, טל3) עם אורח הכבוד אילן אמינוב (שהראה שהאימונים מתחילים להכניס אותו לכושר), ונציגות המחתרת איתנו כללה את עומרי ועמוס. הייתה גם קבוצת אמצע שכללה את יעל נומקין (ששמה קרם שיזוף כל שעתיים ), אהוד ולפעמים את נתנאלה, יואל ויוליה.

המסלול כלל גם עלייה שאותה רבים קיללו אבל זה מה יש... זה לא היה הר, ומסלול מישורי בצפון ניתן למצוא רק על החוף. זה היה אתגר לחלק מהקבוצה, אבל השביל היה מאוד יפה ועבר דרך היער.

אחרי שסיימנו אותו חיכינו שכל המטיילים יתקבצו בנקודה הזו. גילינו שבכולל סיימנו רק 6 ק"מ (בזמן ארוך מדי) מהמסלול ויש עוד חצי לעבור והרבה היו עייפים וחשבו על דרכים רבות בהן יהיה ניתן להוציא אותי להורג, אז החלטנו לחתוך מעלה אל הכביש ולהביא את הרכבים ולסיים את המסלול שם.

היטל"ם בשיתוף עם עמוס (ששמו שונה למשך הדרך גם לטל שיתאים לחבורה) החליט לסיים את המסלול ברגל והלכנו חזרה ליחיעם, עד שבאמצע בדרך לפתע ראינו את רן ושאר הנהגים עוברים בדרך והם אמרו לנו שבסוף אוכלים בחניון עין געתון. אז הסתובבנו חזרה לעבר עין געתון, והחלטנו לעשות קיצור דרך אבל הוא לא היה דרך הפטריות, אלא דרך הקוצים! בקיצר פנינו ימינה בפנייה לעין מירב ואמרנו שבטח נמצא מסלול למטה אל עין געתון אבל לקח לנו זמן למצוא אחד כזה. השועל הוביל אותנו למטה למסלול מאולתר שכלל תמרונים בין עצים עם ענפים מעצבנים ושיחי ענק, עד שהגענו לגדר תיל. צ'ונג ניצל את הניסיון שלו וכופף את הגדר ככה שנעזרנו בו וטיפסנו מעליה וזינקנו אל איזה כרם שזמנו עבר. שם חיפשנו את הדרך לצד השני אל עין געתון אבל לא היה ממש מעבר, אבל בין שני כרמים ראיתי שביל עצי ברוש מסודרים בשורה אז הלכנו דרך שם כי צמוד לעצים היו קצת קוצים (יחסית) והגענו לצד השני של הכרם, שם גילנו גדר נוספת אבל גבוהה יותר, קיווינו שנמצא איזה מקום שיהיה אפשר לטפס מעליה אבל דיי מהר עמוס נתקל בפרצה בגדר והוביל אותנו דרך שם (בהתכופפות) עד לאיזה מבנה ישן שמעבר לצד השני מצאנו את שאר הקבוצה יושבים ואוכלים ארוחת צהריים שאחריה הסתיים הטיול ונסענו הביתה. הם טענו שעשינו חיים קשים לעצמנו, אבל דווקא החלק הכי מהנה היה מבחינתנו הסוף כי זה היה אתגר ולא ידענו אם זה יסתיים לטוב או לרע, אבל בסוף כן מצאנו את שאר הקבוצה אז הרגשנו טוב עם עצמנו.

למרות שלא יצא לנו לבקר במבצר יחיעם, עדיין נהנינו ממסלול יפה ומערב מבדר לפני. הלקח העיקרי שלמדנו מהטיול זה שפעם הבאה בטיול קהילתי המסלול יהיה מהסוג שמוגדר משפחתי, כלומר בין 4 ל-6 ק"מ מקסימום, ככה כל המטיילים יהיו יותר מאוחדים במשך הדרך ובטוח לא יהיו כאלו שיסבלו מאורך המסלול.

אז אם מישהו סבל בטיול, ואני חושש שאולי יש אחד או שניים כאלו, אז אני מתנצל אם זה בגלל המסלול.

הפרוטוקול מאת רן

תיאור הטיול שלי: אח... אח... איזה טיול... איך אפשר לסכם יומיים של חוויות בכמה מילים?

הדרך

הטיול התחיל מבחינתי ב M הדרך, שם אכלנו את ארוחת טרום הטיול המסורתית שכללה המבורגר ושווארמה. משם המשכנו צפונה-צפונה-צפונה ועצרנו לבקר את עדן בבית העלמין של כברי. לאחר התכנסות קצרה וכמה מילות פרידה המשכנו הלאה למקום החניה.

בדרך, החבר'ה שנסעו איתי נהנו ממוסיקת הקאונטרי המשובחת של ה Soggy Bottom Boys, במיוחד כאשר התחלתי להמציא מילים ל Man of constant sorrow על פי תנאי הדרך והאנשים השונים שהיו בה.

הערב

מקום החניה היה טוב, וחיש קל טל וטל קיבצו עצים למדורה שאותה ענבל הדליקה בכשרון רב תוך הקפדה על בטיחות האש. נזיד אירי הושם על המדורה ואז התחלתי בדיוני "עסקים" על הפרוייקט החדש והמבטיח. שיחה צפופה עם יוליה הופרעה בצווחות מאת אנשי המחנה הטולקינאים שזעקו מרה כיוון שהם חשבו שהנזיד מוכן (והוא לא היה מוכן) ולא הצליחו להסתדר בלי אבא רן שיוריד אותו מהאש. הם שלחו את סיימון כדי שיזעיק אותי ובצער רב הייתי צריך לעזוב דיון דחוף על עסקים כדי להתפנות לילדים הצווחים שטענו שהם רעבים.

אני באופן אישי לא הייתי רעב, אבל הילדים התחילו לבכות. בסיועם של השועל, צ'ונג, ענבל, סיימון ואמינוב ובחוסר שיתוף פעולה מחריד מצד שאר הטולקינאים, הרמתי את קדירת ההפתעות והמרק האטומי והנחתי להם להתבשל בחדווה. ואז, או-אז, קיבלתי החלטה אדמניסטרטיבית להקצות את הוודקה שהברחתי לטיול לצוות הבישול בלבד. שתיתי שתי כוסות וודקה מלאות עם שמציץ מיץ תפוזים. בעוד שעל סיימון זה לא השפיע ועל השועל זה השפיע מעט, אני ואמינוב השתכרנו. התחלנו לשיר, לרקוד ולעשות מעצמנו צחוק באופן כללי. מתישהו התרסקתי על יואל ואני זוכר קטעים מעומעמים שבהם אמינוב צועק עלי לאכול, יוליה דואגת לי, יונתן מציק לי וכל מיני אנשים מאירים עלי בפנסים וגורמים לי חשק לחסל אותם במטר של כדורים לוהטים. אחרי זה החלטתי לצאת לטיול וכיוון שכנראה חשב מי שחשב שלא כדאי לתת לי לשוטט בחוץ ללא פנס בהיותי מבוסם כלוט, יוליה התלוותה אלי, עד שהתפכחתי והעדפתי מניה וביה להפטר מחברתה לטובת חיר... אהם... מדיטציה בטבע. מסקנה: אם שותים בטיול, לשתות אחרי שמכינים אוכל. כשחזרתי, דיברתי עם ארזה ועומרי ועוד כמה אנשים, שם גיליתי להפתעתי שאני נשיא עמותת טולקין הישראלית. במצב רוח נשיאותי למדי נכנסתי לתוך שק השינה הנעים והחמים שלי והלכתי לישון. שנתי הופרעה על ידי אמינוב שביקש את המפתחות של האוטו כי יורד גשם. אני לא חשתי בשום גשם.

הטיול עצמו

בבוקר קמתי לארוחת בוקר שאמינוב ארגן ולנס טעים. השמחה הופרעה בגשם זלעפות שהחל לרדת פתאום (אני חושד שבגלל עומרי). אני ואמינוב התעטפנו בשק השינה וחיכינו עד שיעבור זעם. ואכן הזעם עבר והשמש יצאה ואנחנו התארגנו לתזוזה. שמנו רכב אחד בנקודת הסיום בעוד שאר הרכבים נסעו לנקודת ההתחלה.

מסלול הטיול היה ממש יפה, הנוף היה מרהיב. הבעיה העיקרית היתה שהצעירים הפזיזים החליטו שאנחנו במסע כומתה ורצו קדימה כמו שפנים שתקעו להם פלפל ב... לא משנה. אנחנו השתרכנו מאחור, צחקנו ועשינו הפסקה כל חמש דקות בערך לסיגריה ומנוחה. הבעיה היא שהמסלול התארך והתארך והשעה הפכה למאוחרת ונשימתנו - לקצרה. באמצע היום ערכנו מועצת מלחמה כאשר כל המחנות - מיטיבי הלכת ומיטיבי הלסת, התקבצו בנקודת המפגש. הוחלט לקצר את המסלול. ברגע שהוחלט על מסלול מוסכם, טל, טל, טל ועמוס זינקו קדימה במהירות 200 קמ"ש בדרך למבצר יחיעם. בדרך עוד הספקנו לשמוע את צ'ונג צורח: "ועכשיו חבר'ה, נעשה את מסלול הנחל בזחילה אינדיאנית כדי לגוון!". במועצת מלחמה שניה שקוימה בטלפון, הוחלט לקצר את המסלול עוד יותר, להגיע לכביש סמוך וממנו לתפוס מונית אל הרכב של ארזה ומשם אל שאר הרכבים שיביאו את כל הקבוצה למבצר יחיעם. שם היינו אמורים להפגש עם ארבעת הטלים. בדרך חתחתים קשה הגענו אל הכביש. אפעס, מסתבר שהכביש הזה שומם ביותר ושום מכונית לא עוברת עליו. לבסוף במבצע מדהים גילינו טלפון של תחנת מוניות מהסביבה. בדרך תכננו נקמה בטל, טל, טל ועמוס. חלפנו על פניהם במונית (בלי לטרוח לעצור להם, אפילו שהמונית היתה מרווחת מספיק לעוד שישה אנשים). ואחרי זה - ברכב של ארזה - ואחרי זה - ברכבים שלנו. אחחחח רק לראות את הפרצופים המיואשים שלהם! MUHAHAHAHA יואל גם צילם....

אכלנו שם ארוחת צהריים נחמדה, דיברנו ועישנו, צחקנו וריכלנו ואז טל, טל, טל ועמוס הגיעו. מסתבר שהם העדיפו לעבור דרך שדות שמגודרים בגדרות תיל עם שלטים 'כלבים נושכים' מאשר להסתכן בזה ששוב נעבור על פניהם עם הרכבים ונצחק עליהם. היה נחמד, היה נעים, והגיע הזמן ללכת הביתה. העמסתי את מכוניתי בטל, טל, נומקין ואהוד ונסענו למרכז. עייפים אך מרוצים.

לקחים לטיול הבא:

1. להביא אלכוהול, אך להקפיד לשתות אותו רק אחרי האוכל.

2. לא להאמין לתחזיות מזג האוויר.

3. מסלול של 4 ק"מ מקסימום.

4. לא לתת לבוגרי סיירת מטכ"ל לתכנן מסלולים.

הפרוטוקול מפי יוליה

היה כל כך כיף! הכל התחיל עוד ביום חמישי בצהריים כשיואל בא אליי. אני כבר לא זוכרת איך העברנו את הזמן ביום חמישי, אבל היה ממש כיף. ביום שישי בבוקר הלכתי למתכונת שלי בתנ"ך בלי ללמוד. נקווה לטוב. לאחר מכן, כשחזרתי תשושה לחלוטין מהמתכונת הנוראית הזו (עם שאלות כמו "האם אלוהים יכול להריח?") נסענו יואל ואני לאסוף את עמרי מתחנת הרכבת. כמו שאולי חלק מכם יודעים, כישרון הניווט שלי לא עולה בהרבה על זה של רן, ואפילו בעיר מולדתי (טוב, לא פיסית, אבל ברוחי) אני לא יודעת איך להגיע ליעדים ידועים לכל. לפיכך נאלצתי לנווט בדרך פרימיטיבית משהו- "תצמד לים. בשלב כלשהו נמצא את זה". אספנו את עמרי וחזרנו אליי הביתה. שם שיחקנו במשחק שאני ויואל התחלנו עוד בלילה הקודם- מי אמר למי בסיל'. אחד מאיתנו בוחר ציטוט מהסיל' והאחרים (לרוב עמרי) צריכים לנחש מי אמר למי ומתי. כמובן שמיותר לציין שעמרי צדק כמעט בכל המקרים, פרט למקרה אחד קטן שבו דווקא אני ידעתי והוא לא(!). זה היה ממש נחמד. לאחר מכן הובלתי את עמרי ויואל הרעבים למקום שלדעתי היה ציון דרך בשבילם. אני לא חושבת שהם יכלו להגיד קודם שיצא להם לאכול חתול. עכשיו הם באמת ראו הכל. חזרנו למכונית של יואל ויצאנו לדרכינו, מנווטים בזהירות אל מחוץ לחיפה. עצרנו בדרך לקנות כמה חטיפים (מה שהתגלה כרעיון מצויין, מכיוון שזו הייתה הארוחה העיקרית שלי בזמן הטיול) והמשכנו לכפר ורדים.

בכפר ורדים פגשנו את יעל-מכפר-ורדים שהתגלתה כטולקינאית חביבה ושקטה. אני מקווה שלא הפחדנו אותה יותר מדיי. ניסיתי להסביר לה את היתרונות הרבים של הקהילה, ביניהם את האפשרות להכיר הרבה אנשים חדשים: "אחרי היציאה לאוף-ליין מספר האנשים שהכרתי גדל פי מאה. אני כבר מכירה איזה 70 איש!". חישוב מהיר של פרופסור וינברג ומר. אסקרלי גילה שלפני היציאה לאוף-ליין הכרתי 0.7 אנשים. מעניין... אחרי זמן קצר הגיע האוטו של ארזה שכלל את היחט"ל (יחידת טל'ים, למי שעוד לא הבין) ואת דר. ס. עצמה.

לאחר כמה זמן החליט לגוטל שעלינו לצאת ולחפש לנו מקום ללילה. יצאנו לנו בשיירה מצומצמת של שתי מכוניות אל מרחביי הארץ התיכונה (יותר נכון- לאחד הכבישים בצפון) ונסענו לנו עד שאחד הטל'ים, אאל"ט, כנראה לגוטל, החליט על גבעת הרוחות הקרובה בין כמה פרדסי תפוזים/מנדרינות שתשמש לנו למחנה. אחרי כמה נסיונות של העלאת מכוניתו של יואל במעלה הגבעה נואשו כולם (פרט לצ'ונג, אולי) מהמאמץ והחנו את האוטו באחד מצדדיה. האוטו של ארזה הצטרף אליו במהרה.

לאחר זמן לא ארוך במיוחד הגיעו המכוניות של אמינוב ושל הרב"ז. כולם אספו את התיקים והתקדמו לעבר הפסגה הרחוקה. הרב"ז דחק בי כל הזמן לעזור לו עם הציוד, אך אני הצלחתי להתחמק מזה והייתי היחידה שבאמת לא סחבה כלום.

לאחר שהתמקמנו חלק התחיל להכין מדורה לאוכל, חלק הקים קבוצת דיון כלשהי באזור התיקים וחלק (שכולל בין השאר אותי, אמינוב, צ'ונג ולגוטל) התלבש על הנרגילה (שהיה בה טעם ממש לא משהו. להבא אני אקנה את הטבק). עישון בצוותא זו פעילות כייפית למדיי שלא רק הוביטים יכולים להנות ממנה.

אחרי כמה זמן רן פצח בנאום ארוך ודבילי על מצבים שונים של כוננות ושל "עקיצות" שונות ומשונות תוך כדי מתן תפקידים מפוקפקים לחבריי פורום מא"ש אקראיים. כמה זמן אחרי זה התחיל החלק של "עסקים" שבו רן דיבר על נושאים חסויים ביותר עם חברי קהילה שונים.

כשהאוכל היה מוכן גילינו שצוות הטבחים שלנו שתה את כל בקבוק הוודקה, וברוב חוצפתו לא השאיר לרוסים שבינינו (כלומר, לי) אפילו טיפה אחת! חוסר התחשבות בתרבות שלי. תחשבו איך רוסי מרגיש כששותים לידו והוא לא זוכה לכוסית אחת! ניסיתי להגניב כמה לגימות מהמשקה המהול של רן (ושהוא לא יספר לכם סיפורים. היה שם ממש מעט וודקה והרבה מאוד מיץ תפוזים), אך השתיין התעקש לדבוק בכוסו עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הו אז החלו הוא ואמינוב (דווקא את אמינוב אני לא מאשימה. ידוע לכל שצ'ייסר אחד מסכן ממוטט את הבחור כליל. אבל מרן דווקא לא ציפיתי) לרקד להם ליד האש ולשיר את שירו של 'נארקו' ואת גיל-גאלאד המלווה בריקוד תואם. הו אז הגיע קצת שקט לכולנו כאשר הקיסר הנכבד, נשיא העמותה, קרס לו על ערימת תיקים ובהה בחלל. אחרי כשעה החליט הקיסר לצאת לשאוף אוויר, אך מכיוון שהוא התנדנד לו כמו מטוטלת (הקרקע הסלעית בחושך לא ממש עזרה לשיווי המשקל שלו) החלטתי שלמען הקהילה (או שהמחתרת תטען שדווקא כנגדה?) עליי לסייע לו להגיע ליעדו. כעבור זמן קצר הסתבר ששום יעד מוגדר לא היה לו והסתובבנו במעגלים בעשב במשך דיי הרבה זמן.

משחזרתי למחנה חלק גדול מהאנשים כבר ישן ויואל ואני החלטנו לא להפריע להם (וגם כאב לנו כבר הגב מלשבת על סלעים) והלכנו למכונית כדי להמשיך לפטפט שם. ואז, במפתיע, החל לרדת גשם. יואל ואני פרצנו בצחוק נקמני משהו. מגיע להם. למה מגיע להם? לא ממש חשבנו על זה. לאט לאט החלו להגיע עוד טולקינאים רטובים שחיפשו מקלט ועד מהרה הפכנו לעיר מכוניות קטנה ושקטה. אני נרדמתי במושב האחורי, מנסה להדחיק בכוח את צלילי המוזיקה המפוקפקת שדאג אמינוב להשמיע ממכוניתו.

התעוררתי ב-6 לפנות בוקר (שלוש שעות שינה זה גם משהו) ולאחר ארוחת בוקר שכללה קפה ש תוקפו פג עוד לפני מותו של טולקין ומקלחת מהירה שאמא טבע ארגנה לנו, נכנסנו רטובים לתוך המכוניות ושמנו פעמינו אל המסלול שלאף אחד לא היה באמת כוח לעשות אותו (טוב, אולי רק לצ'ונג. וגם זה לא בטוח). משהגענו לתחילת המסלול הגיעו עוד הוראות בטיחות שונות והתמרחות מהירה בקרם הגנה מפני שמש. התחלנו ללכת והתפלגנו לשתי קבוצות. הקבוצה האחת כללה את היחט"ל ואת אמינוב, עמוס ועמרי. קבוצה זו החליטה שהיא מתגעגעת לימי הצבא העליזים וצעדה במתכונת מסע כומתה (כפי הנראה הם היו רוצים לעשות מסע אלונקות אך היה מחסור באלונקות בסביבה). הקבוצה האחרת התקדמה לה לאיטה, ברוגע ובשלווה, ונהנתה לה מהדרך. שיחקנו במשחק נחמד מאוד שהתחילה ארזה שכלל הרבה גוויות מתות ונסיון לנחש כיצד ההן הגיעו למצב זה.

אחרי מספר אינסופי של קילומטרים החליטה החבורה (החבורה שלא כללה את היחט"ל) שיש לקצר את המסלול, ויחד עם עמרי ואמינוב חתכנו אל הכביש וישבנו לנו בצל העץ הקרוב עד שהמונית שהזמנו הגיעה. הנהגים יצאו אל מכוניותיהם במונית וסיפרו על פרצופיהם האומללים של היחטו"ע כשהמכוניות חלפו מולם שוב ושוב ושוב. התמונות בדרך.

באותו הזמן תחת העץ הרענן נושא השיחה הראשי היה כיצד היינו רוצים לצלות את ראשו של לגוטל. נערך סקר בין חברי הקהילה ותוצאותיו היו (אאל"ט) חצי נא. בטיול הבא נבדוק אם זה ייצא טעים.

משחזרו הנהגים הם סיפרו ששינו את יעד הפיקניק. החגיגה הייתה גדולה וכולנו שמחנו על הנקמה המתוקה. הנקמה נהייתה מתוקה אף יותר משגילינו שהיחטו"ע עברו דרך הפרדסים המגודרים בתיל, מכוסי הקוצים ושורציי הכלבים. היינו כבר לקראת סוף הסעודה כאשר היחטו"ע הגיעו, ואנחנו שמחנו מאוד.

כשסיימנו לאכול התפזרנו בין מכוניותינו ואיש איש פנה לביתו.

במכונית של יואל (שלא ישן בשלב הזה 35 שעות) נרדמו מיידית עמרי ועמוס (שעוד התכוונו להחליף את יואל כי הוא היה עייף מדיי) והמשכנו לפטפט על שטויות. שם גם טבע עמוס (ברגעי הערות הבודדים שלו) את הביטוי: "יחוט"ל הקיסר לאלתר!".

הסוף (כן יירבו).