תפיסת המוות של טולקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מהי תפיסת המוות של בני האדם ביצירתו של טולקין? מדוע אנו מתייחסים למוות כאל משהו רע? האם המוות השתנה בלגאנדריום הטולקינאי?
מתוך דיון שנערך בפורום דיונים מתקדמים במרץ 2003.


רן בר-זיק: המוות כפי שהוא משתקף ביצירתו של טולקין הוא מאד אמביוולנטי כאשר אנו בוחנים מקורות קדומים יותר ושונים בלגאנדריום. מה היה יחסו של טולקין למוות של בני האדם? לדרך המוות?

המוות בשר הטבעות מוצג כמשהו עצוב אך חיובי, שעל בני האדם להכיר לו תודה ולהשלים עמו. הדיון הכי רלבנטי לעניין הוא הדיון של ארוון ואראגורן בנספח A. שימו לב לקטעים הבאים:

"For if this is indeed, as the Eldar say, the gift of the One to Men, it is bitter to receive."

(ארוון לאראגורן מתוך נספח A.)

"In sorrow we must go, but not in despair. Behold! we are not bound for ever to the circles of the world, and beyond them is more than memory, Farewell!"

(דבריו של אראגורן לארוון מתוך נספח A בשר הטבעות.)

הקורא בשר הטבעות יכול להבין כי מדובר במתנה, אך במתנה מרירה שאכן כרוכה בעצב רב וביגון. רק קורא בעל לב של אבן לא יתרגש מהצער ומהעצב של ארוון ואראגורן. למרות הרמיזות העבות למדי של אראגורן שלפי אמונתו יש מעבר למעגלי העולם יותר מאשר זכרון.

התמונה משתנה מעט בסילמאריליון:

באקלבת (תרגומו של עמנואל לוטם) נכתב ש:
"...וגורל האדם לצאת את ארדה, היה מראשיתו מתת מאת אילובטר. והוא נהפך ליגון להם רק משום שבבואם תחת צל מורגות, נראה להם כאילו הוקפו באפילה גדולה, והם התייראו מפניה."

פה כבר מובאת סיבה הגיונית לצער שחשים בני האדם בפוגשם במוות וגם מודגש עניין המתנה של האחד לבני האדם. מתנה שאין להקל בה ראש כלל וכלל. הנומנורים הקלו בה ראש ולא הבינו אותה ולכן מרדו במוות, קרי באל ונענשו על כך. ניתן לפרש מתוך הטקסט שהיו בני לילית שקנאו בגורל בני האדם - כל אותם בני לילית שכמשו וגוועו - גם בואלינור! מיריאל למשל, שניסתה למות במודע ולא הצליחה ונאלצה לחזור לבסוף מהיכלי מאנדוס.

דני אורבך כבר ציין כמה הגישה הזו סותרת את הגישה הנוצרית שגורסת כי המוות הוא עונש על אותו חטא קדמון של האדם הראשון. אך מסתבר כי טולקין עצמו אולי ניסה ליישב את הסתירה הזו באתרבת (קישור לטקסט באתר הקהילה שתורגם על ידי יובל ווליס - כל הציטוטים המובאים לעיל נלקחו מתרגום זה).

באתרבת המוות מוצג לא כמשהו שניתן לבני האדם במתכוון, כמתת. אלא כמשהו שניתן כעונש, ממש כמו בגן עדן:

בתחילה בני האדם היו חופשיים ממוות ומצער ושוחחו עם האל ישירות:

"יש האומרים כי השואה ירדה על עמנו בראשית ימיהם, לפני שידעו מוות מהו. הקול דיבר אלינו, ואנו שמענו. הקול אמר: "ילדי אתם, ואתכם שלחתי לשבת במקום הזה. כי בבוא שעתכם, הארץ כולה תהי לכם לרשתה; אך עתה היו ילדים, ולמדו דרכי העולם. קראוני ואשמע תפילתכם. כי אנוכי צופה ורואה בכל מעשיכם."

עד שמגיע מורגות, הנחש המפתה ומבטיח להם אוצרות ו... בגד ללבוש (רק אני רואה את האנלוגיה הגסה?):

"מלבושים יהיו לכם, אשר לא ידעתם את מראיתם; מפוארים תהיו, כאשר הנני."

לאחר שבני האדם מרדו באל, הוא אמר להם:

"דחיתם אותי מפניכם, אך לא תוכלו להתכחש לי. חיים נתתי לכם, ועתה אלה יתקצרו; כי לא תארך העת בטרם תבואו אלי, ותדעו מיהו אדונכם: הוא אשר אתם עובדים, או אנוכי, אשר יצרתיו?"

ומאז הם החלו לדעת חולי, מוות - האדמה החלה להתעמר בהם:

"מאותה העת היכונו המחלות, הלאות והרעב. הארץ וכל אשר בה פנו נגדנו; מים ואש מרדו בנו; העופות והחיות נסתלקו מאיתנו, והחזקות שבינהן היכו בנו. צמחים הפיקו רעל, ואנו יראנו את הצללים אשר בינות העצים."

כפי שניתן לראות, הסיפור באתרבת מזכיר מאד את סיפור גן העדן התנ"כי. חיים בגן העדן, ללא מוות וללא יסורים - מרידה באל - גירוש מגן העדן. השוו לפרק ג' בבראשית פסוק י"ז-"יח:

"ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה."

עכשיו נשאלת השאלה: מהי הגישה ה'נכונה' במקרה זה? האם גישת המתקדמת והנאורה יחסית של 'המוות כמתת' או הגישה הקתולית?

כדי לענות על שאלה זו יש לתארך את האתרבת ולבדוק אותו מול התאריכים של הטקסטים שציינתי כאן. אם יוכח שהאתרבת יותר חדש משר הטבעות והסילמאריליון אנו נהיה בבעיה קשה וננסה לפתור אותה כאן. אם יוכח שהאתרבת יותר וותיק - הרי לפנינו אינדקציה נוספת לשינוי דעותיו של טולקין ועלינו לשאול את השאלה - למה? למה הוא החליט לסטות מהקו הקתולי? מה גרם לו לסטות לכיוון שמנוגד לחלוטין לאמונתו?

טל (לגוטל): קודם כל חשוב להדגיש, שהגרסא המוצגת בסיל' לגבי גורל בני האדם ויצירת ארדה בכולל, יותר חדשה מסיפור האתרבת', לתארך בדיוק אין לי כוח, יובל ווליס הוא המומחה בעניין. לדעתי האישית אם לטולקין היה את הזמן והרצון הוא היה משכתב את האתרבת' למשהו יותר עדכני מבחינת הראייה שלו בנוגע לארדה.

המוות לבני האדם הוא מתנה, כך נאמר מפי אילווטאר יוצרנו בעצמו, אז למה אנחנו מפחדים מהמוות שלנו עדיין ? ועוד אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להתמחק מהגורל שלנו, בעבר ניסו את זה וזה רק הביא למוות של בני אדם רבים ולשקיעתה של נומנור.

התשובה לשאלה הזו היא אכן קשורה למלקור, אני מאמין שבני האדם אם הכל היה שקט ויפה בארדה בזמן בואם אלייה, לא היו פוחדים מהמוות, כי המוות שלהם היה אמור להיות שלוו, painless , אני לא מוצא את דרך טובה לתאר את זה, אז אני יתאר את ההפך, שהוא הקיים.

בני אדם הגיעו ל- Arda marred, הם התעוררו ונולדו לתוך טבעתו של מורגות', וכבר על ההתחלה מלקור התחיל לספר להם שקרים בשביל שישרתו אותו, וגם השתמש במוות (שהיה טבעי אצלהם) כאיום עליהם, בלי שהם באמת יבינו במה מדובר, הם היו חדשים לעולם ועם ידע מועט.

שתי הנקודות האלו, הם הגורמים לפחד בני האדם מהמוות:

בגלל Arda marred בני האדם סובלים מהמוות (ברובם, אני מעז להגיד) , כי המוות בא ממחלות, כאבים, צער או מידי אוייב. זה לא היה אמור להיות ככה, הכל זה תוצר של מלקור והעבודות שלו על הארץ התיכונה מהימים הראשונים שלו בארדה עד סופו בעידן הראשון, אם מתבטא במגיפה, מחלה, אורק שתוקע בך חנית, או בן אדם שהורג אותך בגלל קינאה או רצון לגנוב.

ובגלל השקרים שלו לבני האדם, שקרים שמתוכם יצאו סיפורים, שקיימים גם היום, וגורמים לראות במוות כסוף עצוב לחיינו, במקום כמתנה, כמשהו חדש ושונה, סופנו בארדה הוא פיזי ורוחני, אבל מעבר לזה יש עוד, אך מלקור הצליח להחדיר בבני האדם את השקר שאין כלום אחרי המוות, וזה מתבטא בבירור במילים שלו להורין, שאפשר לקרוא אותם במלואם בסל"ן (אך הורין כמובן לא לוקח מהמילים האלו, כי הוא למד ידע רב מבני הלילית). עם השנים בני האדם פיתחו סיפורים על גהנום והשטן (דעה אישית בנושא כמאמין, השטן הוא הבאלרוג, לא קשה למצוא נקודות השוואה טובות, דמות אדם, נשק מפחיד כמו חרב אדירה ושוט, חי במעמקי האדמה, סביבו יש חשיכה ואש...) ולסיפורים האלו יש השפעה חזקה שתמיד תתקיים, בנוגע לגורלנו לאחר המוות.

כך שבני האדם מפחדים מהמוות עצמו, וממה שיהיה לאחר המוות, אפילו אם זה כלום, כפי שמלקור גרם לחלקם להאמין.

עכשיו אני אגיד משהו אישי בנושא, המוות הוא דבר קיים, אין לנו לאן להתחמק ממנו, אני לא רואה את המוות כדבר רע, וזה למה אני לא מפחד ממנו, להכחיש שאני לא מפחד מהמוות עצמו במלואו זה יהיה שקרי, כל אחד מקווה שיהיה לו מוות מהיר ושקט, אף אחד לא רוצה להיות גוסס במשך חודשים על מיטה בבית חולים, אבל אני מדבר על המוות בפירוש הגבוהה של המילה, מי יודע מה יהיה אחרי? אבל שיהיה רע? זה כבר תלוי בנו, כמו שבני לילית, הילדים המבוגרים של אילווטאר נשפטים לאחר מותם לפי מעשיהם בארדה, כך גם הילדים שבאו מאוחר יותר לארדה, בני האדם, אין סיבה שזה לא יהיה כך, הגורל שלנו גם בחיים וגם אחרי שהם יסתיימו תלוי במעשים שלנו, בסוף הכל מתחלק בפשיטות לטוב ולרע, גנבת, רצחת, וכדומה אז תיענש, הלא פאנור נענש ? היית טוב לב, עזרת, נלחמת נגד הרוע, אז תקבל גמול כראוי, הלא פינרוד הולך עם אביו תחת העצים בואלינור ? למרות שכמובן אין לנו מושג ולא יהיה לנו רק אחרי שנמות אולי, מה קורה עם בני האדם בנוגע לגמול טוב ולעונש אחרי שהנשמות שלנו עוזבות את ארדה.

אני גם רוצה להוסיף שלהיות טוב לב זה כמובן לא בשביל לא להענש מאוחר יותר, זה בשביל להנות ולהתנסות מהחיים שלנו בארדה, גם אם הם קצרים, כי לאלו שליבם הוא אפל, אפילו אם הם עשירים בגלל מעשים רעים שלהם, החיים שלהם הם לא שלווים ושקטים, מצחיק שלדוגמא בנושא אני נותן את הסידרה "הסופרנוס" , רק אל תחשבו שמשם אני מסיק את פילוסופיית החיים שלי , אבל זו דוגמא נכונה עדיין.

יובל ווליס: בעניין התאריכים, האתראבת מאוחרת יותר מכל האחרים. למעשה, כריסט' לא ידע כלל על קיומה בזמן עריכת הסיל'. הוא גילה אותה באיזה בויידם בזמן הכנת סדרת ה'היסטוריה'.
אבל, חשוב לומר שהאת'ראבת' מוצגת כאגדה שרווחה בקרב בני אדם; בעוד שהאקאלאבת' היא מסורת שמגיעה (בחלקה) מבני לילית. פינרוד מופתע כשהוא שומע את האגדה הזו, ואומר שלבני גזעו לא ידוע על כך דבר, ושיש כאן סתירה עם דרך הבנתם את דרכי האל.
במקום אחר ומאוחר יותר (היכנשהו בכרך 12) נאמר שבני אדם לא חיו לנצח מטבעם (כמו שניתן להבין מאותה אגדה), ושהנומנוריאנים זכו לחיות שוב את מלוא שנותיהם, כפי שחיו בני אדם הראשונים.

רן בר-זיק: אם כך, כנראה שהאתראבת הוא חלק מהניסיון של טולקין, ניסיון שהחל בתקופה מאוחרת לשר הטבעות, להתאים את הלגאנדריום למציאות הפיסית שלנו.

עוד ראיה לניסיון זה נמצאת באיינולינדאלה האלטרנטיבית שפורסמה בכרך 10 של ההיסטוריה (קישור לתרגומו של יובל ווליס באתר הקהילה). באיינולינדאלה זו מנסה טולקין להתאים את אגדות הלגאנדריום למציאות הפיסית שלנו. הרי אנו יודעים מעל לכל ספק כי הירח הוא לא פרח והשמש היא לא פרי. אגדות אלו נמסרו לבני הלילית מהואלאר ולכן אין טולקין יכול לפטור אותן כמיתוסים בלבד - היצירה שלו מחייבת הקשר הגיוני וברור למציאות שלנו.
לכן באה האיינולינדאלה האלטרנטיבית שמטרתה היתה לבצע את קפיצת הדרך - מהמיתוס למציאות. לרוע המזל טולקין לא הספיק לסיים את ההתאמה הזו שדרשה הרבה יותר מסתם שינוי של האיינולינדאלה.

האתראבת גם הוא ניסיון לקשר בין המציאות שלנו, או המיתוסים שלנו כפי שאנו מכירים אותם לבין המיתוס הטולקינאי כפי שהוא מופיע בלגאנדאריום. המיתוס התנ"כי היהודו-נוצרי (גם המוסלמי אם אני לא טועה) גורס שהמוות הוא עונש שנפסק למין האנושי בשל החטא הקדום.
באף פילוסופיה מערבית אין את התפיסה כי המוות הוא מתנה, שתוכננה מראש על ידי אלוהים. בעניין הזה הפילוסופיה הטולקינאית היא חדשנית מאד (האם יש מקבילה מזרחית כלשהי הרואה את המוות כמתנה אלוהית?).
טולקין חש צורך לעשות את הגישור הזה בין מה שהמיתוסים שלנו קובעים היום (מוות כעונש) לבין מה שהיה נכון אז (מוות כמתנה). הגישור הוא האתראבת.
אנדרת מספרת לפינרוד את המיתוסים של עמה - המיתוסים שלפיהם המוות הוא עונש. פינרוד מספר לה ש:
"כי מוות אינו אלא שם שניתן לדבר שהוא הכתים, ועל כן רע הוא שמו. אך מבלי כן שמו היה טוב."
אך האמת של פינרוד אחת דינה היא: להכחד יחד עם שאר האגדות והחוכמה של המערב. המיתוסים הקדומים של בני האדם שבמזרח, אלו אשר המיתוסים הללו נצרבו בהם - אלו אשר אמת המערב לא הגיעה אליהם - המיתוסים הללו נותרו.

באתראבת טולקין מביא את "הסיבה" שבעטיה אנו והמיתוסים שלנו לא מקבלים את המוות באופן חיובי.


חזרה לדיונים טולקינאיים