עמוד הקלון של היוהרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיון מרתק בדבר הביקורות הארסיות השונות על שר הטבעות שפורסמו בבריטניה.
הדיון התקיים בתאריך 8.4.2001.


דני אורבך: אני רוצה להעלות פה נושא שלא הרבנו לדון עליו, לפחות לא בזמן האחרון, מאז שהגעתי, והוא- היחס של הממסד הספרותי ליצירותיו של טולקין.
כאשר יצא שר הטבעות, שיבחו אותו מבקרים וסופרים רבים כאחת מהיצירות הגדולות ביותר של הספרות האנגלית. אבל רבים אחרים רבים מדי, שטפו את המחבר בגל עכור של ביקורות מתנשאות, קטלניות ויהירות. ב1997, כאשר זכה שרה"ט בתואר "הספר הטוב של המאה" בסקר של רשת החנויות ווטרסטון בבריטניה, הוא ספג גל ביקורות דומה בכיעורו. מעניין אותי לראות את תגובותיכם לביקורות הנ"ל. לקחתי אותם מהספר "טולקין- אדם ומיתוס" של ג'וזף פירס. כאן אני מביא, כמובן, את העיקריות שבהן:

1. ביקורתה של סוזן ג'פריס, מבקרת מ"סנדי טיימס", המביעה זעזוע על זכיית שר הטבעות בתואר "הספר הטוב של המאה. שימו לב לזעזוע העמוק ולבהלה. מה בדיוק מאיים עליה, את זה לא הצלחתי להבין. כמו כן, עולה כאן נקודה שתעלה גם בביקורות אחרות, לפיה שר הטבעות מזיק לנוער, מאחר והוא גורר אותו להמלט לעולם לא מציאותי.

"באמת? זה זכה? הו אלוהים. הו אלוהים אדירים. הו אלוהים הטוב. הערתי את בוב אינגליס משנתו עם החדשות לפיהם בחרו קוראי ווטרסטון וצופי ערוץ 4 את שר הטבעות כספר הטוב של המאה. תגובתו של אינגליס הדהדה בכל רחבי הארץ, היכן ששני אנשי ספרות עמדו יחדיו. באופן אישי, לא הייתי מחזיקה את הדבר הזה בבית. אבל השאלתי קופסה המיועדת לאחזקתו. זה יושב על השולחן כמו חפץ נורא, ומשרה בבית אוירה של אורווה. עם הרונות, המפות והאינדקסים המזוויעים שלו, רק המראה של זה הכניס אותי לדיכאון. דיכאון בגלל שבוחרי "הספר הטוב של המאה" החליטו להמלט לתוך עולם בדיוני לחלוטין".

2. ביקורת חריפה ומכוערת עוד יותר נשמעה מכיוונו של הסופר הווארד ג'קובסון. כאן לא ראיתי זעם, אלא פשוט שנאה טהורה. מה שמעניין אותי הוא, האם זה הגדולה המקוריות בשרה"ט, המושכת אש מצד טיפוסים כג'קובסון וחבריו.

"טולקין זה לילדים, הלא כן? או שהמבוגרים מפגרים; זה רק מראה את השטות שבסקרים הללו, את השטות שבללמד אנשים לקרוא. סגרו את כל הספריות! השתמשו בכסף למטרה אחרת! זה יום שחור נוסף לתרבות הבריטית".

3. הביקורת השלישית, מצד השחקן נייג'ל פלאנר, מתחברת למשהו אחר. הפחד של הליברלים וחסידי הפוליטקלי-קורקט למינהם מכל דבר המדיף ריח דתי או שמרני. וכך הוא כותב על זכייתו של "שר הטבעות":

"האנשים שהצביעו לשר הטבעות הם מאותו הסוג שהצביע לג'ון מייג'ור כאיש השנה, ורצה להשאיר את משפחת המלוכה על כנה

4. ביקורת רביעית מאותו הסוג היא ביקורתו של פרד אינגליס. הוא לוקח רחוק יותר את דבריו של פלאנר, וטוען שר הטבעות, פשוטו כמשמעו, זה ספר פשיסטי. פשוט לקרוא ולא להאמין:

הצד השני של האינדיבידואליזם הוא הערגה לקהילה, לשותפות, לגן העדן האבוד, לטקסיות, אפילו על חשבון הרציונליות. כל המנהיגים הפוליטיים צריכים מיתוסים כאלו, אך הפשיזם מבוסס עליהם. טולקין לא פשיסט, אבל המיתוס הגדול שלו, כמו זה של ואגנר, מפיץ רעיונות "אציליים" שהפשיזם הוא הקיצוניות האפלה שלהם. במקום הדוצ'ה- המלך. במקום טנקים וצעדת אווזים- גלימות, סוסים ורמחים, במקום נירנברג- הפרידה של פרודו. אבל אני רוצה לציין את האנגליות של טולקין. אם פשיזם יגיע לאנגליה, וכאן אני מצטט את ה.פ. תומס, הוא יגיע ב"לחץ שיטתי ומתון" ולא באמצעות שריפה של בית הנבחרים".

5. מבקרים אחרים, אטומים יותר, מפחדים אף הם מעלייתו של "שר הטבעות", אך מנסים להתאים את המציאות למשאלות ליבם. מרוב תקווה ששרה"ט יעלם מעל המפה הספרותית, מנסה נייג'ל וולמסלי לכתוב זאת, בסגנון הנבואה המגשימה את עצמה. מעניין מה הוא היה אומר על הפורום הזה והקהילה המקיפה אותו:

"הפופולריות של שר הטבעות חייבת להיות מובנת בקונטקסט של הקבוצה הזאת: הצעירים הממורמרים של המעמד הבינוני המערבי של שנות השישים. הספר היווה השפעה על תת התרבות של התקופה הזאת, ושווה בערכו, בערך, לתקליט של בוב דילן. הוא הגיע להשגים ספרותיים מסויימים; מורי אוניברסיטה בריטיים הזדעזעו בפני מה שנראה כקריסה של חוש הביקורת של התלמידים שלהם, שאימצו את הארץ התיכונה; שנות ההצלחה הגדולות ביותר של טולקין היו בין 1965 ל - 1968. מי שחיפשו להראות בעבר כמו בילבו בגינס מנסים להראות עכשיו כמו צ'ה גווארה; טולקין מונח בחזרה על המדפים; אלו הסימנים המובהקים, על פני השטח, של שינוי תרבותי שסיים בהצלחה את תקופת הרלוונטיות היחסית של טולקין."

6. ובלי מורה צדקנית אי אפשר. כנראה יש כאלו, המפחדים שהילדים האנגלים הרכים יברחו לעולמות דמיוניים. כך כותבת המורה ג'רמן גריר על "שר הטבעות":
"כמורה לאנגלית זה חמישים ושבע שנים, ניתן לצפות שאתייחס לתוצאות הסקר הזה באכזבה. אכן זה נכון. מאז שהגעתי לקיימבריג' כסטודנטית ב1964- וראיתי שבט של נשים מבוגרות לובשות שרוולים רחבים, מחזיקות דובונים ומדברות בהתרגשות על עלילות ההוביטים, הפכה האפשרות שטולקין יהפוך לסופר המשפיע במאה לסיוט הלילה שלי. החלום הרע הפך למציאות. בראש הרשימה, במקום הכבוד כ"ספר הטוב של המאה", עומד "שר הטבעות". ספרים לא יכולים להיות בדיוניים יותר מזה. רוב הרומנים מתרחשים במקום מוכר ובזמן מוכר. טולקין ממציא את התקופה, את המקום וגזע של יצורים בדיוניים על מנת לאכלס אותו. הספרים שבאו בעקבותיו הם פחות או יותר מה שניתן לצפות. הבריחה מהמציאות היא המאפיין העיקרי שלהם".

7. לעומתה מנסה הסופר אדווין מויר (מתקופתו של טולקין) להפחית בחשיבותו של "שר הטבעות", באמצעות טענה לפיה כל הדמויות של טולקין הם ילדים המתחפשים לאנשים מבוגרים, וכך מיועד הסיפור לילדים קטנים בלבד. בנוגע לביקורת הזאת, במיוחד, מעניינות אותי תגובותיכם, כקוראים צעירים או מבוגרים של הלג'נדריום.

"הדבר המדהים ביותר הוא שכל הגיבורים הם ילדים המתחפשים לגיבורים מבוגרים. ההוביטים, בני המחצית, הם ילדים רגילים. הגיבורים האנושיים הרגילים הם כביכול מבוגרים, אבל כמעט אף אחד מהם לא יודע כלום על נשים, חוץ מעל ידי שמועות. אפילו האנטים, הגמדים והעלפים הם ילדים שלא יגיעו לעולם לבגרות."

8. והדובדבן שבקצפת, שיא השיאים של הטמטום, שמור כמובן לסוף. מבקרת חולנית אחת, ברנדה פטרידג' שמה, פשוט השליכה את האובססיות הפרוורטיות שלה על "שר הטבעות". בנסיון פסוודו-פמיניסטי להוכיח קונספירציה דתית ושוביניסטית מאחורי הספר, היא מפרשת לנו בצורה "אלטרנטיבית" את מאבקם של פרודו וסם בעכבישה שילוב:

"מאורתה של שילוב, שמגיעים אליה דרך חור ומערות, יכולה להראות כמסמלת את אבר המין הנשי. בכניסה אליה צריכים לעבור דרך צמחים ושיחים (שיער הערווה). צמחים אלו מתגלים גם כמלכודת קטלנית., אבל פרודו, עם הסימבוליזם הקטלני של החרב, מפלח אותם. נעשה שימוש במילים כמו "rent", ו-"veil", המשמשים באופן מסורתי לתיאור הקריעה של קרום הבתולין.
הפנס של גלדריאל מסמל גם אבר מין, החזק יותר מהחרבות שלהם. למרות הפנס, פרודו הגבר מוכנע לחלוטין על ידי כוחותיה הנשיים של שילוב. מורדם על ידי הרעל שלה הוא מחכה חסר אונים להיות מוקרב לקורבן. הוא מחולץ רק על ידי מאבקו הנחוש של שותפו הזכרי סם. התיאור של הקרב של סם עם שילוב אינו רק קרב של טוב נגד רע, איש נגד מפלצת, אלא בראש ובראשונה קרב מיני אלים בין גבר לאישה. הגוף "הרך והמעיך" של שיילוב הוא מטאפורה לאבר המין הלח והנפוח של האישה בעת ההתעוררות המינית. העור שלה קמוט כמו עור הנרתיק.
סם דוקר את המפלצת בעוצמה, אך חסר אונים כאשר היא רוכנת מעליו. איבר המין העוצמתי של הגבר מתואר בניגוד לזה המגעיל של האישה.
אז סם ושילוב שוקעים באורגזמה כאשר אבר המין של הגבר (החרב) נתקע במכה ממיתה וכואבת לתוך אבר המין הנשי. לאחר השיא של האורגזמה התשישות מכניעה את הגבר. סם, למרות נצחונו, מוכנע שוב על ידי הלפיתה של האישה. שילוב בורחת בכאב כאשר סם מרים את הפנס כסמל נוסף לעליונות הגבר.
המחווה הזאת עלולה להראות בהתחלה כדתית, ומסמלת את ניצחון הנצרות על הפגניזם. למרות זאת, כפי שראינו קודם, בשר הטבעות מוסוות המיניות בתוך סימבוליזם דתי. פעם נוספת מפרש טולקין את המיתוס בצורה המבהירה את הפחד הפנימי או הדחייה שהוא חש כלפי המיניות הנשית, אבל הגישה שלו מחוזקת על ידי הדיעות הקדומות הטבועות בסימבוליזם הדתי עצמו".

זהו להפעם. הזדעזעתי כל כך כאשר קראתי את גיבוב השטויות הזה, ורציתי לשמוע גם את דעתכם בנידון.


אורורה22: (תוך כדי שאגות צחוק רמות) אוי! הלריוס.. אייי הבטן! אוי גדול הכל היה מצחיק אבל המתוסכלת מינית עם השיחים!!! די זה כבר היה מעבר לכוחי אני חושבת שיש לי בטן תפוסה לשבוע...
תודה ששתפת אותנו באוצר הגלום הזה שעכשיו חשוף לעיני כל ולא חבוי בתוך מערה עם... שיחים!!
וכמו שאמר אדי מרפי (דונקי) ב"שרק" אחרי התקפת צחוק איי איי אייייי אי קאנט בריד!

רן בר-זיק: קודם כל כל הביקורות הפמניסטיות היו פשוט משעשעות עד כדי כאב. מרוב שהן היו יומרניות וחסרות משמעות הן כבר הפסיקו להרגיז והתחילו להצחיק. אני מאד מקווה שהאידאולוגיה הפמניסטית לא נראית או נשמעת ככה, כי אז אפשר לקחת את כל הפמניסטיות ולזרוק אותן לפח.
הביקורות שלהן מזכירות לי קטע מסוים מ'נפילת המלאכים' של לארי ניבן. בספר, המתאר השתלטות עתידנית של הירוקים, הפמניסטיות והמיסטיקניות על הממשלה האמריקאית. מתואר ויכוח בין פרופסור לפיסיקה לנשיאת האוניברסיטה. הנשיאה רצתה להכניס את לימוד תורת הקריסטלים והצ'אקרות לתוכנית הלימודים של המחלקה לפיסיקה, כשהפרופסור ניסה למחות היא צרחה מולו בזעם: "הטענה שלך שזה מדע לא מדויק היא אווילית ומטופשת ונובעת מתפיסה שובניסטית, כוחנית וגברית הגורסת שהכל מדיד" ואז היא פיטרה אותו.
בנוגע לשאר הביקורות, אני לא איש ספרות מי-יודע-מה (לא, לא הצלחתי לסיים את ג'ויס), אבל אני יודע שישנה טינה מובנית בקרב האליטות למה שמצליח מסחרית. כך אניני הספרות עקמו את אפם מול הארי פוטר (גם אנשים בקרב פורום זה!) ללא הצדקה. תמיד ישנאו את הפופולרי והמצליח. אני מתנחם בעובדה שהממסד הספרותי בזמנו תיעב מאד גם את מארק טווין המופלא והנערץ. והיום לאחר מאה שנים ספריו נמכרים במיליונים.
הכלבים נובחים והשיירה עוברת... כבר למעלה מחמישים שנה! (ולהזכירכם שהמשאל המדובר בביקורת נערך הרבה לפני הסרט).

Sארומאן: אז הם אומרים. אז מה? מי שלא רוצה למצוא משהו בספר לא ימצא אותו. אם המבקרת רוצה להסתכל על הגיבורים כילדים So be it ואם השניה מוחה על זה שהוא זכה ליצירה הספרותית של המאה, שיהיה.
ובקשר לביקורת האחרונה אפשר כבר רק לצחוק

דיור: ובכן, מאיפה להתחיל?
המבקרת הראשונה מפחדת, ככל הנראה, מכל מה שלא הולך עם מה, שלמצער, מבקרים רבים קוראים הספרות הקלאסית, ויש להניח שכל ספרות פנטזיה או מד"ב, וגם היצירות הגדולות שבהן נראות לה מפחידות.
שתיים, המבקר כנראה לא הצליח לעבור את כיתה ו', שכן אינו מצליח להסתכל על הספר בצורה בה מסתכלים עליו אנשים שעברו גיל זה.
שלוש, אכן ההשוואה בין מנהיג אגליה הכושל של שנות התשעים המוקדמות, לבין יצירה ספרותית משנת 1954 הינה ביקורת ספרותית מנומקת.
ארבע, מי שלא יכול לעשות הבדל בין טולקין למוסוליני, כנראה לא ראוי שיכתוב ביקורות. מה גם שכנראה אינו מכיר את טולקין מעבר לשר הטבעות.
חמש, מי שאינו יודע להעריך את שנות השישים, ובניוחד את תקליטיו של דילן, מוטב שיעקור לאחת המדינות הקומוניסטיות הבודדות שנשארו בעולמנו.
שש, ממישהי שהיתה סטודנטית בסיקסטיז הייתי מצפה ליותר. שבע, התגובה הזו נשגבת מבינתי.
שמונה, עקב צנזורה, לא אפרט את דעותי לגבי המבקרת. אך יש פה נקודה מעניינת שטולקין התחבא מאחורי יצירה בעלת אופי שמרני, על-מנת לבטא את דעותיו והשקפותיו המיניות. שווה מחשבה נוספת.

דבר אחד כן אכתוב פה. שר-הטבעות הוא אכן יצירה שאינה דוגלת בפוליטיקלי-קורקט (לא ברור לי אם היה מושג כזה אז), אך אני רואה אותה כיצירה "חפה מפוליטיקלי-קורקט" ומגינוני טקס מיותרים. {אולי על כן נכנע הסרט בקרב האוסקרים למדיניות הפוליטיקלי-קורקט ההוליוודית, ודווקא בגלל שג'קסון ניסה להכניס בו מעט מכך. בכל מקרה אני חושב שכלל לא הגיע לו לזכות באוסקרים...} ולכן יש יסוד בהנחה שהספר חורג מאמות מידה מוסריות המקובלות כיום, אך זוהי גישה שטחית, לא מעמיקה ולא איטליגנטית.

Eowyn Galadriel: איזו חבורת ממורמרים! אומנם כבר קראתי ביקורות לא מחמיאות על שר הטבעות, אבל האסוציאציה שהעלתה לאחת מהן מאורת שילוב, היא פשוט חולנית (ואולי במקום לנתח מה לא בסדר איתנו, שתלכנה לפסיכולוג והוא יבהיר להן מה לא בסדר אצלן).
לפי דעתי המבקרים ממורמרים פשוט, הרי רובם הגדול הם סופרים וסיפריהם לא הגיעו (ובוודאי גם לא יגיעו) לרמת ההערצה שרוכשים לספריו של טולקין. הם גם בטח ציפו שאיזשהו ספר משעמם שבקושי קראו שלא מחובת ביה"ס כמו "למי צילצלו הפעמונים" יגיע למקום הראשון . דרך אגב, המורה שלי לאנגלית גם הגיבה בזעזוע עמוק כשנודע לה שאני אוהבת את טולקין.
ועוד הפעם, רמיזות מיניות? הם בטח לא קראו את הביוגרפיה של טולקין הקתולי האדוק- הוא הרי לא היה חושב לרמוז לדברים כאלה!

אלכסנדרה: טוב, בואו נבהיר משהו: יחוס המשמעויות המיניות למאורת שילוב *אינו* נסיון לטעון שטולקין רצה להשחית את נפש הנוער ע"י שתילת רמיזות מיניות ביצירתו. הכוונה היא שהתת-מודע של טולקין משתמש בסמלים מוכרים כדי לבטא מיניות שהודחקה. קיימות פרשנויות ברוח זו כמעט על כל סיפורי העמים, והיצירות הקלאסיות, כך שאפשר לראות ב"פרשנות" כזאת אפילו סוג של מחמאה מעוותת: הפוסטמה חשבה כמסתבר ששר הטבעות הוא קלאסיקה.

דני אורבך: אבל זאת במפורש ביקורת פמיניסטית אווילית, היא מנסה לטעון שטולקין מציג פחד עמוק של הגבר בפני המיניות של האשה, ומאבק של גברים מול המיניות הנשית, ובלשון אחר (ומי שמכיר את הז'ארגון של הפמיניסטיות הקיצוניות יודע): עוד ענף במזימה הגברית השוביניסטית הכללית.
וזאת מלבד העובדה שברנדה פטרידג' היא סוטת מין, שמשליכה את כל המחשבות הפרוורטיות שלה על טולקין הקתולי, שלא חטא במאומה.
ודרך אגב, אלכסנדרה, אני באופן אישי ממש מתנגד לכל הפרשנויות הפרוידיאניות האלה לאגדות עם ולספרים בכלל, שמנסות לתחוב משמעויות מיניות בכל פינה, גם כשהן לא קיימות. כאשר יש משמעות כזאת- סבבה, אבל אני מתנגד לאובססיה הזאת להכניס את זה בכל מקום, גם במקומות אליהם הוא לא שייך. והכותרת של מאמרה של פטרידג' היתה, דרך אגב- "no sex please- we are Hobbits"

שירלימיר: בנוגע לפחד הגיבורים מנשים ועל בריחה מהמציאות: המבקר מתעלם בעקשנות ממסורת בריטית נכבדה של סיפורי רווקים, או חברת גברים. באנגליה אפשר למצוא לכך ביטוי במועדונים המסורתיים שמקבלים לשורותיהם רק גברים, ובסיפורים כמו שלושה בסירה אחת והרוח בערבי הנחל.
ובקשר "לבריחה מהמציאות", ברונו בטלהיים כתב ספר קלאסי בנושא בשם "קסמן של אגדות". הוא מסביר שילדים ומבוגרים *זקוקים* לאגדות ומיתוסים להתפתחות התקינה שלהם. אגדות לצורך העניין הן לא בריחה מהמציאות, אלא דרך להתמודד איתה באמצעות סמלים, חלוקה ברורה יותר בין טוב ורע, הזדהות עם גיבור חלש שמנצח כוחות גדולים ממנו, וכו'. כתבת שאתה נרתע מיחוס משמעויות מיניות לכל סיפור, ואני מסכימה איתך. אבל בטלהיים מתיחס גם לנושא הזה ומדגים אותו באופן מרתק ומעורר מחשבה. שווה לקרוא.

דני אורבך: הסבר מעניין מאד, ודיעותיו של טולקין בהקשר זה מופיעות בספרו (המומלץ מאד) "עץ ועלה - על סיפורי פיות", בתרגומה המעולה של יעל אלפון. גם הוא כותב בספר שאגדות, או "סיפורי פיות" אינם קשורים עם ילדים דווקא, אלא יותר מכך למבוגרים. הוא מנמק את הקשר שנוצר בתודעה בינם לבין ילדים בנימוקים שונים, אבל אומר שאין לכך שום קשר עם המציאות. יש ילדים רבים שאינם אוהבים סיפורי פיות, ומבוגרים שאוהבים אותם. בנוגע לבריחה מהמציאות, נקודה אותה הזכרת, טולקין כותב בשני מובנים. ראשית, זאת אינה "בריחה מהמציאות" אלא "קפיצה לתוך המציאות", מאחר ובסיפורי פיות מבוטאות אמיתות שלא ניתן לבטא אותן בשום דרך אחרת (דומה להסברו של בטלהיים שהזכרת). בנוסף לכך, טולקין טוען שאפילו אם מדובר ב"בריחה", איך בכך כל רע. "אם אסיר נמצא בכלא, לא טבעי שינסה לברוח"? הוא טוען בספר, "ואם הוא אינו מסוגל לברוח, האם יהיה זה הדבר רע, אם ידבר על דברים אחרים מלבד סוהרים וחומות?"
זאת מאחר וטולקין ראה את המציאות המודרנית-טכנולוגיסטית באור שלילי מאד, ולדעתו, סיפורי הפיות, במובן קרבתם לצורה ה"נכונה" של החיים, הם אמיתיים יותר. הוא קטל את יריביו, כאשר אמר שלדעתם, "ארובה של בית חרושת קשורה לחיים יותר מאשר עץ בוקיצה". בנוגע לנקודה השנייה שהזכרת, אכן זה נכון. לצערי, לא כולם הבינו זאת, ולכן אנחנו רואים כל כך הרבה מבקרים מטומטמים שמביעים דיעות כאלו. היה, אאל"ט, אפילו אדיוט אחד שכתב שבין פרודו לסם יש יחסים סמויים של הומוסקסואליות. כאן אני אביא את דעתו של טולקין, כפי שבוטאה במכתב למו"ל שלו, על המבקר אדווין מויר, שכתב את ביקורת "הבריחה מנשים" שציטטתי בהודעה הראשית: "שילך לעזאזל אדווין מויר עם הילדות המאוחרת שלו. הוא זקן מספיק בשביל לדעת יותר! מעניין אותי מה נשים חושבים על "ההבנה שלו בנשים", במיוחד מהבחינה של הבגרות המנטאלית."


חזרה לדיונים טולקינאיים