על קידושין בטבעות עוצמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זה מאמר שכתבתי עם חבר שלי לעלון פורים של הישיבה שאני לומד בה, ודי התלבטתי אם לפרסם אותו כאן, מכיוון שיש די הרבה מושגים הלכתיים, ולא הייתי בטוח שההומור יובן לאנשים לא דתיים (או דתל"שים). הראיתי את זה לירושלמים והעניין תפס, אז החלטתי בסופו של דבר לפרסם, כך שאני בהחלט מסוגל להבין את מי שהמאמר לא מצא חן בעיניו. אני מאד שמח שיש כאלו שכן אהבו אותו למרות זאת.

בס"ד


על קידושין בטבעות עוצמה - בין מסכת קידושין לשר הטבעות[1] / מוטי אבנר[2]

לפני כשנה וחצי פורסמה באחד מעלוני פרשת השבוע (שמיעוט פרסומות איננו הצד החזק שלו, בלשון המעטה) מודעת פרסומת לאולם אירועים מסויים. המוטיב המרכזי בפרסומת היה טבעת, הטבעת, הטבעת האחת -"One ring to rule them all".


מכיוון שהנושא הפך להיות אקטואלי, החלטנו לבחון את העניין לעומק - האם באמת ניתן לבצע קידושין באמצעות הטבעת האחת? במאמר זה נסקור את הבעיות העולות מביצוע קידושין באופן זה, וננסה להגיע למסקנות הלכה למעשה.


לשם בירור זה נפתח בסקירה קצרה אודות תולדות הטבעת:


סאורון, השר האפל, חישל את הטבעת האחת. זמן רב לאחר מכן, בקרב הברית האחרונה, איזילדור, בנו של אלנדיל, כרת את הטבעת מעל אצבעו של סאורון (נניח כעת לעובדה שפעולה זו סיימה את המלחמה והותירה את העולם בשלום שהחזיק כ- 2951 שנה) ולקחה לרשותו. בדרכו לארנור, נקלע למארב בשדות הסיפנים, מצא את מותו ואיבד את הטבעת בנהר האנדואין. נעצור את הסקירה בשלב זה ולצורך הדיון נניח שהטבעת התגלגלה לידי המקדש לאחר שזו נשמטה מידיו של איזילדור בשדות הסיפנים, לפני שהגיעה לידיו של גולום [3].


א. בעלות

"...לסאורון היא שייכת, היא יציר כפיו והרוע טבוע בה" (אלרונד, חבורת הטבעת, עמ' 278)


נראה שעל מנת לקדש בחפץ על המקדש להיות בעליו. ומיהו בעליה של הטבעת? ללא ספק, בראשית הדברים הטבעת הייתה שייכת לסאורון. השאלה היא האם כאשר איזילדור לקח את הטבעת הוא גם זכה בה או שנחשב גזלן.

באופן פשוט כמלך, איזילדור, זכה בשלל המלחמה, ולכן במישור הקנייני הטבעת אכן שייכת לו. כפי שדוד, להבדיל,(סנהדרין, יט,ב) זכה בערלות הפלישתים בהם קידש את בת שאול (בהנחה שהיו שווי פרוטה).


כאמור, איזילדור איבד את הטבעת בנהר, והרי: "המציל ... ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר ... הרי אלו שלו" (ב"מ, כד,א), ולכן אומדנא שאף איזלדור התייאש ממנה והטבעת אכן שייכת למקדש.


למרות מה שפירשנו, נראה כי אראגורן סבר אחרת בדבריו לפרודו: "אין היא שייכת אף לאחד משנינו אך נגזר עליך להיות נושאה לפרק זמן" (הכוונה, לענ"ד, היא שהטבעת עדיין שייכת לסאורון). אמנם סמכותם של אראגורן ושל אלרונד (בדבריו שצוטטו לעיל) כפוסקי הלכה מוטלת בספק ונראה שאין להתחשב בדבריהם בדיון ההלכתי בנושא, אך ניתן לתרץ את דבריהם ולחלק בין בעלות במישור הקנייני, הרלוונטית לענייני קידושין, לבין בעלות במישור המטפיזי אליה התכוונו אראגורן ואלרונד.


ב. חפץ

"והרבה מעצמת סאורון ומכוח רצונו נוצקו בטבעת האחת" (הסילמריליון עמ' 261)


בעייה נוספת הנפשטת גם היא ע"י קידושי דוד, היא היותה של הטבעת חלק מאישיותו של סאורון. היינו עלולים לסבור שיש בעיה לקדש בחפץ המהווה חלק מישות אחרת. אך נראה מהמעשה הנ"ל שמותר לקדש בחלקי גוף כל עוד הם שווי פרוטה.


ג. הערכת השווי

התוספות והרמב"ם נחלקו האם יש צורך שהאישה תדע את שווי חפץ הקידושין ("שומא"). בנידון דנן, קשה מאד להעריך את שווי הטבעת, ולכן על פי שיטת התוספות שדורש הערכה מדוייקת של שווי חפץ הקידושין תתעורר בעייה[4].


השו"ע פסק כשיטת הרמב"ם ולספרדים בכל מקרה לא תהיה בעייה בקידושין כאלה. אך גם לשיטת תוספות, הרמ"א מביא שניתן לוותר על דרישת השומא באמצעות הכרזת העדים שהחפץ שווה פרוטה, ובכך האישה סומכת את דעתה להתקדש רק על דעת שהחפץ שווה פרוטה ולא על שוויו המלא.


ד. תוקף העדות

"... טבעת זהב הגורמת לעונד אותה להיות בלתי נראה" (חבורת הטבעת, עמ' 23)


כידוע, העונד את הטבעת הופך לבלתי נראה באופן מיידי - וכך אם ננהג כנהוג כיום שהחתן שם את הטבעת על אצבעה של הכלה - זו תיעלם מייד, ומעבר לפאניקה שתיווצר, העדים לא יוכלו לראות את כל מעשה הקניין ובכך תיפגם עדות הקידושין, עדות קיום, ההכרחית להחלת הקידושין. לגבי רמת הוודאות הנדרשת מעדי קיום יש מחלוקת:


רש"י והמרדכי סוברים שיש צורך באומדנא בלבד - ולכן במצב בו ברור לעדים שהכלה תקבל את הטבעת העדות תועיל, ויותר מכך - אם הם מודעים לסגולותיה המיוחדות של הטבעת - עצם היעלמותה של הכלה תוכיח את הקבלה - ועדותם תיחשב.


הרשב"א חולק ודורש עדות ודאית, כאשר עדות חלקית תיצור קידושי ספק. התשובות מיימוניות מפרש את דברי הרשב"א שיש צורך בוודאות הקשורה מהותית למעשה הקידושין (למשל: ייחוד לקידושי ביאה) ולכן אפילו היעלמות האישה לא תועיל. אך ניתן לפרשו גם באופן אחר (בדרכו של הדברי יחזקאל) שיש צורך שהעדים יבינו בעצמם שיש מעשה קידושין באופן מיידי – דבר המתבצע במקרה שלנו, ולכן ייתכן שגם לדעת הרשב"א העדות תתקיים.


על כל פנים, ניתן לפתור בעייה זו בקלות על ידי נתינת הטבעת לתוך ידה של האישה וכך לצאת ממצב של ספק קידושין.


ה. מתנה על מנת להחזיר

"טבעת של שלטון יש לה דרכים משלה ... המחזיק בה לעולם לא יפקירה. לכל היותר ישתעשע ברעיון שיפקידנה בידי אחר" (חבורת הטבעת, עמ' 64-65)


הגמ' בקידושין ו, ב מסיקה שלא ניתן לקדש במתנה על מנת להחזיר מאחר שמתנה כזו היא חליפין, ו אישה איננה מתקדשת בקניין חליפין. לגבי הנידון דנן נראה שאף אם המקדש נתן את הטבעת לאישה, אין זו נתינה גמורה שהרי בדעתו שתושב אליו בעתיד ולכן הנתינה תיחשב כמתנה על מנת להחזיר.


נשאלת השאלה, כיצד מתנה על מנת להחזיר דומה לחליפין – הרי במתנה מתבצע קניין בגוף החפץ בניגוד לקניין חליפין?


תוספות מסביר שהכוונה בהשוואה לחליפין היא מצד מראית עין, שהרי עלולים לחשוב שמותר לקדש בחליפין.


הרשב"א מפרש שמתנה על מנת להחזיר דומה לחליפין מבחינת גמירות דעתה של האישה שהרי בחליפין "אישה לא מקניא נפשה" – כלומר, גנאי הוא לה, נימוק השייך גם במתנה על מנת להחזיר. אך לפי דרך זו אם מדובר בדעתה הסובייקטיבית - נראה שהאישה תרצה את הטבעת אפילו בתורת מתנה זמנית ולכן הקידושין יועילו! אך נראה שיש לסייג זאת לפי התוספות (ג, א) שלא גורסים "נפשה" ולכן המשמעות היא אובייקטיבית וצורת קניין כזו פסולה תמיד ואכמ"ל.


למסקנה, נראה שהנימוק אחרון זה מכריע כנגד קידושין בטבעת האחת: או מחשש מראית עין של חליפין או מכיוון שלא ראוי לקנות אישה בצורה מגונה שכזו. אי לכך, יש לצאת בכל תוקף כנגד הפירסומת המוזכרת לעיל, המכילה טעות הלכתית חמורה, העלולה להכשיל את הרבים.



[1] רצוי להצטייד בבקיאות בסיסית בספרו של ג'.ר.ר טולקין "שר הטבעות" לפני קריאת המאמר.

[2] תודה רבה לידידי אריאל אדלמן על עזרתו בכתיבת המאמר

[3] הנחה זו הכרחית על מנת להימנע מהרחבת הדיון לנושאים פריפריאלים שאינם מעניינו במאמר זה (האם מבחינה הלכתית הטבעת שייכת לבילבו, או שהיה עליו להחזירה לגולום? האם במשחק החידות יש אלמנט של אסמכתא וכו')

[4] זו גם הסיבה שלדעת התוס' אין לקדש בטבעת משובצת באבני חן, בעיה שאינה קיימת בטבעת האחת שהרי: "התשע, השבע והשלוש, אבן יקרה נקבעה בהן לציינן, לא כן האחת, עגולה היא ולא עוטרה להבדילה מן הטבעות הנחותות" (חבורת הטבעת, עמ' 262).


חג שמח לכולם!


חזרה לקטעי ההומור