מפגש 4/3/2004

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מפגש פורום יצירות


פורום יצירות הוא אחד הפורומים היותר בולטים ומעניינים שיש במערכת הפורומים של הקהילה - לא מגיע לו מפגש משלו? לפיכך יונתן אבידן (הליברליסט המטורף) לקח על עצמו את ארגון המפגש הראשון של פורום יצירות!


בשעה 20:00 מצאנו את עצמנו בחולון, בביתו של יונתן - בדרך לאחד המפגשים היותר משעשעים, אך גם היותר מעניינים ומחכימים.


המשתתפים היו: יונתן אבידן (הליברליסט המטורף), גדעון אורבך (אנוויניאטאר), אור ענבר (פאראמיר), אילן אמינוב (גודפאדר), טל ימין (פראודפיט), טל רוזנשטיין (השועל), ענת (אינדיס), ענבל (ארהדוין), יובל קליין (אודווין), אור רוזנבלט (המכשפה מהמערב), נתנאלה (יאבאנה), מיכאל (מאנוורו) ורן בר-זיק.


המפגש החל, איך לא - באכילה, זלילה וסביאה. בכל פעם שטולקינאים מתקבצים הם חייבים לעסוק בפעילות נמרצת של הלסתות ובעישון כבד לאחריה.


Fanfici1.jpg

אילן אמינוב מדגים הילכות שתיית קולה


Fanfici2.jpg

מיכאל וענת זוללים


Fanfici3.jpg

יונתן (שעושה פרצוף של אידיוט)


Fanfici4.jpg

טל (השועל) מחפש משהו לצוד עם המזלג


Fanfici5.jpg

אור (מימין) וענבל נראות מאד מבסוטיות מעצמן....


Fanfici6.jpg

ענת דוחסת מהר-מהר מזון לפה, כיוון ששאר הטולקינאים עטים על האוכל. אור (מאחורה) עדיין יותר מדי מבסוטית מעצמה.


לאחר שסיימנו לזלול ולסבוא, החלנו את החלק היותר עיוני במפגש - הפעילויות.


ראשית כל קיימנו דיון בנושא "מהי יצירה פוסט טולקינאית?" האם מדובר ביצירה שחייבת לעסוק בעולמו של טולקין? האם היא חייבת להיות בסגנון של טולקין? מה ההבדל בין יצירה ליצירה?


אחרי הדיון הקצר - התחלנו בסדנה הראשונה שמטרתה היתה - להראות את ההבדלים בין הסגנונות השונים של הכותבים. המשתתפים במפגש התחלקו לזוגות וקיבלו באופן אקראי נושאים שונים -הם נדרשו לכתוב לפי תור בזמן קצוב (וקצר מאד) התוצאות היו ביזאריות למדי... לשיפוטכם כמה מהתוצאות היותר גרועות:


אילן אמינוב ואור רוזנבלט/ הנשר האחרון

[סגנון מופלא...]


בארץ קטנה בה הים מכה בצוקים

חיו להם משפחת נשרים הוא עף, פרש כנפיו

המשפחה היתה ידועה לכל הואלאר ובני אדם, אך

אם כי בזמנים עברו היו להם חיים מאד קלים

בימים האלה חייהם הפכו להיות מאד קשים...

כולם

כולם האשימו אותם שהם היו עצלים ולכן הם הואשמו ב....

בכך שהם לא לקחו את פרודו להר האבדון כבר בתחילת הספר והיו חוסכים

את כל הבלגן שקרה לאחר מכן....

כמו הסרט של ג'קסון. ככה הוא היה נמשך רק חמש דקות ולא היינו סובלים כל כך.

וכמו כן לא היינו לוטים בערפל, האם יש לבאלרוג כנפיים או לא!!!

וגם לגבי הנטיות האמיתיות של לגולאס!


יונתן אבידן וטל רוזנשטיין/ הגונדורי האחרון

[כל קשר בין הנושא לסיפור מקרי בהחלט...]


היה אדם ששמו בנימין, בחום ובלהט האמין. אהב הוא בכל ליבו את יצירותיו. הוא נשק לשפתיה

וזעק "איכסה!" היא סטרה לו ויצאה מן החדר. אוי לעולם לא אתנשק עם תימניה! זה מלא בסחוג וזה חריף לי מדי. היא חזרה למסעדת "נאפיס", היא מזגה לעצמה מיץ סחוג ופנתה ללקוחותיה. האם תרצה את המלוואח הרגיל שלך, אדון חוויאג'? כן תודה!

הלקוח סטר לה בחוצפה וחזר לקרוא את תרגום השפה הארגוסית הקדומה, הוא לא הבין מילה וזרק אותו מהחלון, לקול קריאת מורת רוחו.

ויהי כך, והוא חי באושר ובאושר עד שדרס אותו גמל.

הסוף!


ואז הוא קם ודרס אותו ג'יפ.

אפילוג: בנו של ג'מוס רצה נקמה או שמא לא?

הוא יצא לציד ג'יפים סוער על גבם של אלפקות צ'יליאניות, ואכל את בשרן.


אפילו גדעון ואור לא יכלו שלא להיגרר לצד הביזארי בסיפור שלהם:

אור ענבר וגדעון אורבך/ האדם הראשון בואלינור

[אפשר לנחש מי כתב מה....]


רוח קרה הכתה במפרשי הספינה, אשר הטלטלה כאגוז בין הגלים הזועפים. המלח של הספינה הביט בעיניו הכחולות, הבוהקות על החוף המוזר המשתרע לפניו, חבוי למחצה בין הערפיליות המתערסלות לפני החוטים. כשלפתע, ראה מולו דמות של עלמה יפהפיה וכהת שיער בלבוש מינימלי. הוא אימץ את עיניו ואז נעלם יציר הדימיון בהבזק ומתז של גלים גבוהים. גל אכזבה הציף אותו, והוא ירד מהסיפון, בתקווה למצוא אי-מי. החוף הבהיר השתרע לפני ארוך ודומם ומעליו מצוקים בגובה בל-ישוער, ראשם טובל בעננים. הוא התחיל ללכת על החוף הזהוב, כשבראשו זכרונות עגמומיים, על מה שהותיר מאחוריו; האימה, הצער, החיצים הפולחים בשריקה את האוויר. ולפתע, הרגיש תחושה משונה בליבו ומת.

כנראה הוא לא נועד להגיע לואלינור.


יובל קליין ורן בר-זיק/ סופה של מינאס טירית

[רן חירב ליובל את הסיפור...]


כדור של אש בקע מהשמיים, צונח ואז נופל וכלום לא קורה - כי אלו היו זיקוקים. "מה זה?" שאל אי-מי "הדבר הזה?" אך הוא לא הספיק לשאול את שאלתו כי נפל עליו עמוד חשמל. אנשים ברחו לכל עבר כי מישהי מכוערת מאד התפשטה וזו היתה תחילת הסוף כי היא היתה נגועה בסקביאס קשה ופצעיה דיממו לכל עבר - המגפה! המגפה!

אמבולנס הגיע, ועמו אנשים בלבן, מלווים באנשים בשחור עבור הגופות... כי היו הרבה, מגיפת הסקביאס התפשטה לכל עבר.

וזה היה סופה של מינאס טירית.


שאר הפעילויות היו קצת יותר רציניות ולמדו אותנו קצת יותר על גבולות היצירה הפוסט טולקינאית. מה למדנו? זה כבר עניין למאמר אחר שייכתב בוודאי.

בשעה 1:00 לערך נפרדנו מהמארח בנשיקות ובחיבוקים (או שלא). נהננו ולמדנו!

בתקווה למפגש הבא!


חזרה לחלק האירועים