מדוע אוהבים את שר הטבעות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חלק מחברי פורום 'מתקדמים' מנסים לענות לשאלה: "מדוע אתם אוהבים את שר הטבעות?"
הדיון התקיים בפרואר 2003.


רן בר-זיק: מדוע אתם אוהבים את טולקין בעוצמה כזו? למה אתם, כקוראים, מתעמקים ביצירות של טולקין ולא ביצירות של אסימוב, של סי אס לואיס או של רומח הדרקון למשל? מה יש ביצירה של טולקין שדוחף אתכם, כאנשים קוראים, להתעמק בהן ולקרוא אותן שוב ושוב?

הרי טולקין לא היה היחידי שכתב סיפור טוב - יש ספרים טובים רבים. טולקין לא היה היחיד שכתב סיפורים עם נפח ועומק. מדוע דווקא טולקין הוא זה שגורם למיליוני אנשים בעולם לדון שוב ושוב ביצירתו. מדוע עשרות אלפים חוקרים את יצירתו? מדוע כל כך רבים לא רק שאוהבים את ספרו - אלא גם מוכנים להעמיק ולחקור בו? מדוע התופעה של הטולקינאות נמשכת כבר כמה עשרות שנים ולא נראה שהיא דועכת (ללא קשר להשפעת הסרט)?

מדוע האהבה לטולקין וליצירתו נפוצה בכל כך הרבה מדינות בעולם? יש קהילות בכל רחבי העולם: אנגליה, ארה"ב, הארצות הסקנדינביות, צרפת, גרמניה, מזרח אירופה, רוסיה ואפילו בישראל, בקזחסטן, ביפן ובסין.
אפילו כאן, בקהילתנו הקטנה, ניתן לראות אנשים מכל מגוון העדות והגילאים: מבני 13 עד גיל 65, נשים וגברים, מזרחים, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים, וותיקים ועולים חדשים.
מה יש בטולקין שחוצה גבולות ומחסומים? מה גורם לאנשים שונים ממקומות שונים להפוך ל'טולקינאים'?

כשאני מדבר עם אנשים אחרים, במיוחד מפורום מד"ב - הם מעלים אותה שאלה שוב ושוב: טולקין הוא רק סופר אחד - מדוע אתה מקדיש לו זמן רב כל כך? מה ההבדל בינו לבין סופרים רבים אחרים כמו לואיס (נרניה), אסימוב (המוסד), מרטין (שיר של אש ושל קרח) או מרווין פיק (גורמנגסט)? מה באמת התשובה לשאלה זו?

אשמח למחשבותיכם והרהוריכם בעניין. גם מהזווית האישית וגם מהזווית הכללית. אני לא רוצה שהפתיל הזה יהפוך לשיר הלל ופולחן לטולקין, אלא יכיל באמת רעיונות לפתירת החידות שהעליתי כאן:

א. למה טולקינאות?
ב. איך זה שהאהבה לטולקין מגשרת על תרבויות ועל גבולות?

Anno-I-Velico: שאלה קשה, קשה מאוד אפילו.

אני חושב שמה שמושך אותי להתעמק בלג'נדריום זה גודלו - לחקור את הלג'נדאריום, בשבילי, זה כמו לחקור את תרבות המאיה, את תרבות מצרים העתיקה או את השבטים ההונים.

זה אולי יהיה די אבסורד לומר ש"טולקין חשב על הכל", אבל ניתן לומר שזה פשוט נכון. אני חושב שאם היו אומרים לי שהלג'נדאריום היה ונברא (בלי לומר שטולקין כתב אותו, ובלי נסיון בלפגוע במאמינים), הייתי מאמין שזה באמת קרה.

אני זוכר שאת הכרך הראשון של שרה"ט קיבלתי כמתנת חנוכה, והתחלתי לקרוא. כבר כשהגעתי לקראת סוף החלק הראשון של הספר מיהרתי להזמין את שני הכרכים הנוספים מהאינטרנט. אני זוכר שבאותם שבועיים (!) של המתנה (לאחר שסיימתי את הכרך הראשון) עד שהכרכים הגיעו, הייתי מאוד נירגש - לא יודע למה. פשוט הייתי חייב לדעת מה יקרה.

כשסיימתי לקרוא את הכרך השלישי, נזכרתי שיש לי בבית איזה ספר אחד, עם כריכה שחורה, שהשם שלו הזכיר לי משהו שקשור לשרה"ט. זה היה "ההוביט" כמובן. מיד התחלתי לקרוא וסיימתי כעבור 3 ימים.

כשסיימתי את "ההוביט", נשארתי עם טעם של עוד, אז החלטתי לחפש חומר על שרה"ט ו"ההוביט" באינטרנט. אני זוכר שנדהמתי לגלות כמה ספרים נוספים יש. מיד הזמנתי את הסיל'. אני חושב שמיותר לציין שכעבור כחודש הזמנתי את הסל"ן...אני רואה שזה הופך עוד מעט לאוטוביוגרפיה...אז עכשיו הסיכום.

לסיכום - מה שמשך אותי לבזבז מאות שקלים על ספרים ( כמובן שבמבט לאחור אני מבין שזה לא היה בזבוז כסף כל וכלל - אלא רווח ענק ), זה, קשה לתאר את זה במילים, הטעם של עוד שנשאר לי כל הזמן.

ארונאמו: בהמשך לקבוצת הדיון שקיימנו במפגש בנושא זה, אני אזכיר נקודה מעניינת שהועלתה אז - שילוב הרמוני בין אנושיות לסטריאוטיפים:

מצד אחד, בלגנדריום, ובשרה"ט בפרט, טולקין מתאר את כל הדמיות הקלאסיות מסיפורי פנטסיה: הקוסם, הגיבור, העוזר של הגיבור ואחרים. הסטריאוטיפ נשמר.
מצד שני, הוא מצליח לאזן את הדמויות ע"י אנושיות. קל מאוד להאמין, או לפחות לרצות להאמין, בלגנדאריום - בגלל אותה אנושיות. הכל נראה לנו אמיתי, כמו שאנו רגילים אליו, או כמו שהיינו רוצים להיות רגילים אליו - בגדר ההיגיון האנושי.
איזון כזה הוא נדיר, ולכן טולקין הוא יוצא מן הכלל.

בנוסף, טולקין הוא ממייסדי הז'אנר. גם זה עושה אותו למיוחד. הוא כתב יש מאַין.

ועכשיו לטיעון שלי, ששכחתי מחמת הקור במפגש:

טולקין, בשונה מרוב הכותבים, כתב בשביל עצמו.
הוא הסביר, או לפחות ניסה להעביר את ההרגשה, שהוא כתב בעיקר בשביל עצמו, "למרות שאף אחד לא כותב באמת בשביל עצמו בלבד".
אדם שכותב בשביל עצמו מקפיד על כל פרט.
אפשר לקחת דוגמא מכל תחום - כל פריט שאדם מכין, שהוא יודע מראש שמיועד לו, יהיה ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. ובכל מקרה, הרמה תהיה גבוהה הרבה יותר מהרמה של אותו הפריט, שנעשה בידיעה שהוא מיועד לאחרים. אגואיזם - אבל אמת.
כך שבעצם, העובדה שבניגוד לרוב הסופרים האחרים, טולקין כתב בעיקר בשבילו-הוא - היא העובדה שגרמה לעולם שיצר (או שיפר, בהתאם לאופי הקורא) להיות כה מושלם, כה חסר פשרות ופספוסים. -כי הוא נועד לספק אותו, ולא רק את הקוראים.

ועוד - בטולקין יש את הדת. הלגנדאריום יכול להתפרש גם כטקסט דתי, ולא משנה לאיזו דת הכוונה - לנצרות, לדת טולקינאית, או לאחרת.

יש טקסטים רבים שיש להם תכונה זו או אחרת, שיש גם ללגנדאריום. אבל אין טקסט שהוא בעל כל אותן תכונות גם-יחד.

יהודה_אלרונד: אני התלהבתי מאד מעומק היצירה, מגודלה העצום, שאגב, אינו מצוי כמעט באף יצירה אחרת(עולם עצום כ"כ, שניתן לצייר לו כ"כ הרבה מפות וכולן יהיו יחסית שוות, זה לא פשוט...).

וגם מהרעיונות שבה ובדמויותיה (של היצירה) : לא להתייאש, ותמיד להמשיך ללכת בדרך למטרה, אבל יש גם קטעים בהם גם החזק שבחזקים יפול(גם מבחינה פיזית, וגם מבחינה "רוחנית" יותר: בקיצור, פרודו...)

DeathStar: בהתחלה קראתי את ההוביט, שהיה ספר ילדים נחמד נורא. אחר כך חיפשתי קצת בבית, וראיתי 3 ספרים מעלי אבק (שהיו שייכים לאבי), שבכולם היו המילים "שר הטבעות", עם כמה כיתוביות משניות מתחת. המילה "טבעת" נורא משכה את העין, בעיקר אחרי קריאת ההוביט. קראתי את שר הטבעות הראשון ופשוט התאהבתי בו. הוא היה נפלא, והיו בו כל כך הרבה פרטים עמומים על גיבורים מהעבר הרחוק שפשוט הייתי חייב לדעת עוד. הייתי חייב לדעת מי היו ברן, הורין וטורין, שפרודו ראוי להימנות איתם, הייתי חייב לדעת מיהו אורומה, ואיזה אדון מרושע פיקד פעם על סאורון. אז חיפשתי באינטרנט והגעתי אל "נומנור", ואני הופתעתי, או יותר נכון, נדהמתי, מגודל היצירה של טולקין. עצי משפחה ענקיים, טריוויות על נושאים שמעולם לא שמעתי, אטלסים אדירים ותמונות על מאורעות שלא ידעתי. ואז, בנבכי הזיכרון שלי נזכרתי בספר ישן שראיתי אצל דודה שלי, שנקרא הסילמריליון. ואחרי שקראתי אותו, הייתי חייב פשוט לקרוא (ולקנות) את הסל'ן. וכל אותו זמן, מה שעבר לי בראש הייתה המחשבה של איך ניתן ליצור כזה דבר? איך ניתן ליצור עולם כזה, עם עצי משפחה מפורטים, עלילות כבירות ועולם עצום תוך כדי שמירה על הגיון פנימי מושלם. אבל שלא תבינו אותי לא נכון. הגודל אומנם משמעותי, אבל לא קובע. העלילה של שר הטבעות הייתה כה מורכבת, ועם זאת כה פשוטה. צורת הכתיבה של טולקין פשוט גרמה לי להזדהות עם כ דמות ודמות. זה היה נורא נחמד להתנהג בחשדנות כלפי הצעדן בפגישה בברי כמו סאם, להיות רעב נורא בקריאת ההוביט, ולהיות מתוח כמו כפיץ כל פעם שמשהו קרה, ועם זאת לקבל מנוחה קצרה עם שיר נחמד, ואחר כך לתהות על השפות, על התיאולוגיה ועל מהלכי העולם.

בגלל כל הסיבות האלו אני אוהב את טולקין. בגלל הגודל והמורכבות של ההיסטוריה, בגלל השילוב של תיאולוגיה עם פילולוגיה, ובגלל שהעלילה סוחפת ומרגשת.

אייתלאדאר: פשוט מאד, העומק. כפי שאמרתי (ויעיד איתילדין...) במדיום תקשורתי מסוים: העומק הוא מה שעושה את טולקין לכל-כך גדול.

כשלעצמו, "שר הטבעות" הוא רק עוד ספר טוב. ספר מותח במידה, יפהפה בתיאורים ועם זאת קולח, חי, משעשע, דרמטי ומה לא. לטולקין היה כישרון לספר סיפור-אגדה בצורה יפהפיה כמו מחברי המיתולוגיה היוונית, למשל.

זה מה שגורם לאנשים ליהנות מ"שר הטבעות". אבל זה לא מסביר את הטולקינאות. משום שאנשים גם קוראים ונהנים מ"הארי פוטר" - גם שם יש דרמה, שעשוע, תיאורים יפים, דמויות מגוונות. גם ב"נארניה" יש תיאורים הירואיים ושובי-לב...

אבל, כשאתה בא ומנסה לחקור, "מאיפה באות הסוכריות המשונות האלה בהארי פוטר?" (ברטי בוטס? או איך קוראים לזה?) או "מה בדיוק עשה דמבלדור בעבר נגד וולדמורט?", או שאלות חקרניות אחרות בקשר לעולם של ג'.ק. רולינג או של ק.ס. לואיס - אז אתה מגלה שבעצם יש לך כאן חורים בעולם, חורים בעלילה שהסופר החשיב משניים ולכן לא טרח לסגור עד הסוף.

אצל טולקין, לעומת זאת, אין כמעט חורים. זה לא שעל הכל הוא חשב, נכון - אולי הוא לא יודע בדיוק מי היו אביו ואמו של אימרהיל, או מי היה "פי סאורון". אבל הוא לא החשיב שום דבר ל"משני". כל פרט ופרט היה בעיניו כאילו הוא "מגלה" ולא "ממציא", ולכן היה חייב להשתלב בעולם שלו כך שיהיה לו מקום מוגדר ומוצא ברור. פרטים בלתי-גמורים הציקו לטולקין.

יתרה מזו, טולקין לא כתב בשיטה של "בואו נכתוב עלילה יפה ואח"כ נטווה לה מסגרת". לפחות לא במודע. לטולקין כבר היתה מיתולוגיה בראש, מיתולוגיה שנטוותה משך עשרים שנה לפני שהחל בכתיבת "שר הטבעות", עם שפות שפיתח ועם דמויות היסטוריות. ועל כל הנדבכים האלה הוא הניח את "שר הטבעות", תוך שהוא "מגלה" נדבכים נוספים בתהליך. תחושת העומק הזו מלווה את הקורא ב"שר הטבעות" לכל אורך הספר. מאחורי כל איזכור, קריפטי או לא, של דמות או אירוע כזה או אחר ישנו סיפור, היסטוריה, שאנו זוכים לרמז או להצצה של ממש לתוכו.

אבל עדיין אין בכל זה כדי להפוך אדם ל"טולקינאי" בדם, לדעתי. כי יכול אדם לנסות לשאול שאלות מעמיקות גם על נארניה ואפילו, רחמנא ליצלן, על הוגוורטס. ההבדל הוא, שאצל טולקין יש תשובות. טולקינאים "מתחילים" שיש להם שאלות על עולמו של טולקין יכולים לגשת לנספחים של "שר הטבעות" ולגלות את הרקע ההיסטורי והלינגויסטי לספר. הם יכולים (כיום) לגשת גם ל"סילמריליון", ולגלות מיתוסים חדשים שטרם שמעו עליהם או שרק חשדו בקיומם, ולגשת לכרכי "תולדות הארץ התיכונה" ולגלות עוד ועוד תגליות על ארדה המופלאה של טולקין. חובבי-פוטר מתחילים יכולים, לכל היותר, לקרוא את הביוגרפיה של ג'.ק. רולינג ולקנות מרצ'נדייז... תשובות מעמיקות, בסיס מוצק לעולם, אין.

לדעתי, ללא נספחי "שר הטבעות" וללא "הסילמריליון", אין לטולקינאות קיום. לו היה "שר הטבעות" יוצא לאור ללא נספחים, ולולא היה "הסילמריליון" רואה אור, לא היתה מתפתחת הטולקינאות בארץ ובעולם כפי שהתפתחה - משום שהיה חסר לה הבסיס, העומק לבנות עליו דיונים, השערות, פילוסופיות ומה לא.

איתילדין: קשה לי להסביר אפילו לעצמי למה אני חוזר שוב ושוב לקרוא את שר הטבעות, למה מספר פעמים בכל שנה, כבר יותר מעשרים שנה, אני מוצא את עצמי קורא אותו מתחילתו ועד סופו. היו שלבים (שכבר עברו, תודה לאל) שאפילו התייחסתי לזה כ"הפרעת קריאה", מחסום בפני ספרים אחרים. מגמד חוויות אחרות, מפלט לחזור אליו ולהתנחם בו.

ההרגשה שאני חי את עולמו של טולקין הפכה לידיעה טבעית. ידיעה ברורה ובטוחה שמתחת לכל מילה, כל משפט ופסקה, כל שם ומקום - יש היסטוריה, אגדה, שיר. אפילו אם אני לא מכיר אותם עדיין - הם שם. בערך כמו שאתה יודע שבארץ (ישראל), בכל מקום שתחפור תמצא שריד מתקופה כלשהיא.

אז שוב, למה טולקין?

כי אין משהו אחר.

ולא יהיה.

( ולא יהיו לכם אלוהים אחרים על פניו... )

דני אורבך: שאלה קשה ומעניינת, ראשית כל הייתי מעוניין לענות על השאלה השנייה: מדוע טולקין מגשר בין תרבויות וחוצה גבולות כה רבים? התשובה היא כזאת, לדעתי. טולקין עצמו כתב שהעקרונות המנחים את העולם הדמיוני אשר יצר, הם העקרונות המנחים את העולם הזה. בכל התרבויות קיים יסוד של מאבק טוב מול רע, אצילות מול בגידה, יופי מול כיעור. טולקין הצליח להעלות את העקרונות הללו למעלת שלמות ביצירותיו, ומצד שני להימנע מהליכה מוחלטת אחרי סטיגמות (כמו שעושה, למשל, לואיס בנרניה). דוגמאות לכך ניתן למצוא ביחס דו ערכי לדמויות. גם אראגורן, האצילי כל כך, נתקף בהתקף שחצנות וכמעט מפוצץ את היחסים עם רוהאן במדרגות ההיכל הזהוב, גם גנדלף, כביכול ארכיטיפ היועץ החכם, טועה מספר פעמים ואיטי מאד בהבנת מזימותיו של סאורון בתחילת הסיפור, פרודו- דמות אנושית מאד, הסובלת ומתייסרת, ולא "גיבור" שטוח המבצע את משימתו כרובוט. אפילו מורגות, כביכול הסמל המוחלט של הרוע, מציג את הצד שלו במספר הזדמנויות: דבריו המרירים ללותיין בשירת ליתיאן, כאילו נגזרו עליו חיי עבדות בעוד הולאר רק מתבטלים בגנים שלהם, רצונו להשתחרר ממנגינת אילובטר לחירות משלו ועוד. השילוב הזה, של מאבק אנושי, פנימי וחיצוני של טוב מול רע, המוכר בכל תרבות, מול המורכבות העדינה של היצירות, הוא שיוצר, בין היתר, את העוצמה והיופי שבסיפורי טולקין. וזאת בלא להזכיר את היסודות הרבים והשונים הקיימים בהם- כישרון ספרותי גדול, שירה ופילוסופיה, המתמזגים לכדי שלמות אחת.

בנוסף הייתי רוצה להעלות את התזה של "עץ ועלה", שטולקין עצמו מעלה בסיפור "עלה של קטנוני". לפי גישה זאת, ציור העץ הינו מושלם רק באמצעות הקפדה מוחלטת ושלמות של כל עלה ועלה. וכך בדיוק נהג טולקין: הגיבורים אומרים משהו בשפה זרה- אז השפה הזאת תומצא, בשלמותה ועל כל כללי הדקדוק שלה, והסופר לא יזרוק סתם כמה משפטים בג'יבריש (כמו שהוא אכן יכול לעשות- וכך זה בספרים רבים). אם יש איזכור אגדתי בסיפור- אז לא יומצא רק איזכור אגדתי (כפי שהדבר הוא ברוב ספרי הפנטזיה), אלא האגדה תיכתב במלואה, כך שליצירה נוצר רקע אדיר, שרובו לא מתבטא בה. דווקא ההקפדה על הרקע הזה, בכל פרט ופרט, יוצרת, לדעתי, את התחושה הראליסטית המדהימה שמאחורי הסיפור.

גורם נוסף, אני סבור, הוא השילוב בין אלמנטים שונים הקיימים ביצירותיו השונות של טולקין. בסילמריליון ובמיוחד ב"שירת ליתיאן" קיימים נופים מרהיבים, גיבורים גדולים מהחיים, טרגיים (כמו טורין) או רומנטיים (כמו ברן ולותיין), יופי לירי מהמם והרואיקה שאין כמוה. בהוביט בסיפורים אחרים, כמו "האיכר גיילס מהאם" קיים הומור אנושי (בעל גוון בריטי מאד, דרך אגב), ופשטות שיש בה חן משלה. "שר הטבעות", היצירה החשובה ביותר של טולקין, מחברת ומגשרת בין שני האלמנטים הללו. בשר הטבעות יש גם את היופי המרהיב והגדולה של שירת ליתיאן ושל הסילמריליון, גם את ההומור של ההוביט (בעיקר בפרקים הראשונים- לובליה וכו'), ובעיקר- את הפשטות ואהבת החיים של ההוביטים- המהווים מעין תבלין בעלילה האפלה וההרואית. וכאן נכנס האלמנט הסופי, אותו הגדיר טולקין כ"האצלה של אנשים פשוטים". דווקא אותם הוביטים פשוטים, הדומים לכל אחד מאיתנו (לפחות בהתחלה) הופכים לאצילים ברוחם ובמעמדם בזכות מעשיהם וגבורתם האנושית. ואותה עלייה לגדולה, כך אני חושב, נוגעת ללבו כל אחד.

גלורפינדל: אני אנסה לענות על זה, אף על פי שזה שאלה מאוד קשה אם אני לא רוצה לענות תשובה שענו כבר ושמסתדרת לי.

אני חושב שאני התאהבתי בטולקין בגלל סיבה שקשה לבטא. אני התאהבתי בו בגלל התחושה שכשאתה קורא את הספר, יש סיכוי שהוא נכון, וע"י שקיעה לתוכו אתה נכנס לעולם מציאותי עד כדי כאב. הבריחה מהעולם הקשה והיומיומי, תוך כדי דרך שבה אתה יכול להמצא ולהכנס אל תוך תוכו של הספר. ברוב הספרים, הקורא משמש תפקיד של משקיף, של "אאוטסיידר". אצל טולקין, תוך כדי קריאה אתה שוקע לספריו על מנת להמנות עם גיבוריו. אתה קורא על מנת להרוג את גלאורונג יחד עם טורין, אתה קורא על מנת להכבל בתנגודרים עם הורין, אתה קורא על מנת לנקום עם פאנור ואתה קורא על מנת להרוס את הטבעת עם פרודו. השקיעה בספר יוצרת עולם מסביבך, ולא מולך כמו רוב הספרים. העולם הזה כ"כ מציאותי, כך שהוא גורם לך לבכות, לכאוב ולצחוק יחד עם גיבוריו.

אלה הם אינם ספרים רגילים. הם ספרים שגורמים לך להיות שונה. לחשוב שונה. לקבל השקפת עולם שונה. זה הלגנדאריום.

זארן: תחושת המציאות ותחושת ההארה.חלק מהמגיבים, אני חושב, ניסו להסביר את תחושת המציאות. בין אם ההסברים הללו נכונים ובין אם לאו, תחושת המציאות עומדת כגורם קיים שנחווה ע"י רבים, ולעומת זאת אחרים אטומים לו לגמרי.

מעודי לא קראתי שום ספר אחר שגרם לי לחוש תחושה זו, שמה שאני קורא קרה. אינני מסוגל להסביר זאת. ההסברים שהוצעו לי תמיד (אף ע"י טולקין עצמו) תמיד נראו לי לוקים באותו מובן שאין הם מוחשים כמציאות.. אלא כתירוץ, או להטוט שכלתני.

יש גורם נוסף: לא רק שמדובר בתחושה שמדובר במציאות, אלא שמדובר במציאות מוארת, שבה דברים רבים שאני חש במעומעם בקיומם (כמו פרודו החש את תביעת הטבעת כשם שאדם חש את השמש על עיניו העצומות) לובשים בשרה"ט ממשות וצורה מוגדרים יותר, מובנים יותר. אינני מתכוון רק לעובדה שכוחות הרע לובשים שם דמות ממשית, כי אם גם לכך שאהבת הטבע וכיבוד בסיסי שלו, חוכמה שאינה בת-ידע ועוד דברים רבים אחרים מובנים הרבה יותר - לי לפחות - לאחר עיון מעמיק בשרה"ט. אין ספר אחר שהתקרב לתרומה כה משמעותית להבנה הבסיסית, הבלתי אמצעית שלי, את יסודות הקיום האנושי.

רוני: אחזור על מה שניסחתי בעבר. טולקין כותב על אנושיות. מה זה להיות אדם? מה המשמעות של בחירה חופשית?

הטוב ורע אצל טולקין הם פנימיים ברובם, בנפשם של הדמויות. המאבקים הקשים ביותר מתנהלים בתוככי נפשם (לדוגמא גולום, לדוגמא הנאזגול - רוב עוצמתם התבטאה בתחושת האימה וחוסר האונים אצל העומד מולם. לא משהו פיזי כי אם פנימי).

תחושת ההזדהות שנוצרה אצלי היתה מוחלטת. לא היו גיבורים "גדולים מהחיים" בסגנון קונן הברברי (או יורשו המוצלח יותר כהן הברברי ). דמויות נאבקות, מפחדות, טועות. כמו בחיים.

תחושת המציאות הנוצרת מגיעה גם מהעומק (כפי שצויין היטב על ידי זארן) וגם בגלל היכולת לעורר הזדהות.

אני יודע שבכל שלב בחיי שמתי לב למוטיבים שונים בספר. בכל שלב היו פרקים אחרים שריגשו אותי. היכולת הזו, לגלות כל פעם רובד נוסף ביצירה, הופכת אותה למסע גילוי מרתק. מסע, שבמהלכו אדם אף עשוי לגלות את עצמו...

תומר (מוגי): ישנם ספרים רבים שקראתי ואהבתי, אך כשקראתי את שרה"ט היתה לי תחושה שלא היתה לי כשקראתי ספרים אחרים, תחושה שקשה להגדיר, אני מניח שהמילה המתאימה ביותר היא "יראת-כבוד".

בנוסף לכך גם לי, בדומה לרבים אחרים, היתה מעין תחושת "מציאות", אם כי שונה מעט משל המאמינים. הרגשתי שאני ממש נמצא בארץ התיכונה: נכחתי בכל המסעות, בכל הקרבות, שמעתי את שיחתם של גנדלף וסרומן, ראיתי בבירור את איאוון הורגת את שר הנזגול (למעשה, זה התבצע ממש מול עיניי), וזעמתי כשגולום ניסה לקחת את הטבעת מפרודו על הר האבדון וכמעט הצליח, ממש מתחת לאפי.

בכולופן, אני סבור שהסברתי את עצמי.

ורה (איאוון_גאלאדריאל): אני לא חושבת שיש תשובה לשאלה הזו. כי לדעתי זה דבר רוחני ואינדיבידואלי מאוד שלא ניתן להסביר במילים. זה כמו שיש לאדם יצירת אומנות שהוא מאוד אוהב ומביאים לו עוד יצירת אומנות בדיוק מאותה התקופה, באותו סיגנון ציור ובאותו הנושא, והתמונה השניה גם יפה אבל משהו חסר בה וקרוב לוודאי שמה שחסר לא יהיה ברור לאדם והוא כמובן לא יהיה מסוגל להסביר את זה לאנשים האחרים, אבל זה פשוט "לא יהיה זה". עוד דוגמא היא מוצארט וסליירי, שניהם כתבו מסיקה בסיגנון שהיה "מקובל" בתקופתם ולא פרצו גבולות חדשים כלשהם, אבל מה, את מוצארט כולם זוכרים, ואת סליירי בקושי (ליתר דיוק זוכרים אותו רק בזכות הסיפור שהוא זה שהרעיל את מוצארט...) וזוכרים את מוצארט מכיוון שיש במוסיקה שלו משהו מאוד יחודי ונעלה, קשה להסביר מה זה בדיוק, אבל זה קיים אצלו, ולא אצל רוב המלחינים בני תקופתו.

ולמרות שאמרתי שקשה להסביר למה אוהבים את טולקין אני אנסה להסביר את הסיבה שביגללה, לדעתי, יש ליצירה של טולקין "עוצמה" כזאת. אני חושבת שהסיבה שטולקין מדבר לאנשים רבים כל כך היא מכיוון שהוא השקיע חלק ניכר מעצמו ומנפשו בכתיבת הלגנדריום, הוא בפירוש חי אותו וחלם אותו והוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלו ,כמו החלום שהיה לו על טביעת נומנור והשאיפה שלו לאהבה ניצחית שהתבטאה בסיפור אהבתם של ברן ולות'יין( שאיפה שאאל"ט לא כל כך התגשמה עם אישתו) ומכיוון שהוא ראה שבעולם המודרני ערכים נעלים כאלה לא קיימים (או לא מוערכים מספיק) הוא כנראה בחר ליצור עולם שבו הם כן קיימים (מנקודת מבט של אדם לא מאמין...) ואף בחר לקחת את העולם הזה איתו לאחר מותו, ע"י כך שחרט על המצבה של עצמו "ברן" ועל זו של אישתו "לות'יין". טולקין לא כתב בשביל כסף (שכן אחרת הוא היה מפרסם את הסילמריליון עוד בימי חייו), אלא כנראה כצורך פסיכולוגי מסויים לחלוק את עצמו עם האחרים, מכיוון שהוא לא יכל לספר לאנשים אחרים על חלומותיו ושאיפותיו הוא בחר לכתוב אותם כ"אגדה" אבל עקרונות העולם שיצר טולקין היו מאוד מציאותיים עבורו ולכן כנראה גם עבורינו. ואם נחזור למוצארט, אז היצירה ההכי מפורסמת שלו היא ה"רקוויאם" (שיר אשכבה) שהוא כתב על ערש הדווי שלו עצמו (והאגדה אומרת שגם עבור עצמו) ולדעתי זו הסיבה שיש ליצירה הזו מעין כוח נסתר, שכן מוצארט היה בתקופה שהוא ידע שזמנו עומד להגמר ועל כן הוא הצליח להעביר גם את הכאב וגם את התקווה של "שיחרור מייסורים" בעולם הבא, מכיוון שאלו היו התקות והייסורים שלו עצמו באותה התקופה והוא היטיב להעביר אותם הן מנקודת מבטם של האנשים שעדיין חיים ושוכלים את המת והן מנקודת מבטו של מישהו שעומד לעבור לעולם הבא.

אלכסנדרה: ראשית, ברצוני להבהיר שאני מתכוונת להתייחס אך ורק לשר הטבעות. הוביט הוא ספר ילדים מקסים, אבל לא הרבה יותר מאשר, נגיד נארניה. הסיל הוא ספר מעפן וטרחני, ועל "רשימות מכולת שמצאתי בכיסיו של אבי" אין לי מה להגיד בכלל. מה שמחולל את תופעת הטולקינאות זה בעיקר שר הטבעות. כל השאר זה תוספות.

ובכן, שר הטבעות.
מעבר לדברים הברורים מאליהם, עושר הדמיון, הקפדה על פרטים, הסיפור הנפלא, והעובדה שזה פשוט ספר שכתוב היטב, לדעתי מה שהופך ספר זה לקלאסיקה שתישאר איתנו לזמן רב הוא ריבוי הרבדים. שר הטבעות הוא אחד מאותם ספרים נדירים שמצליחים לגדול ביחד עם הקורא. כשנתקלים בו לראשונה, לקראת תום הילדות מתרשמים בד"כ מסיפורי ההרפתקאות עוצרות הנשימה, מהגבורה בקרב, מהחוכמה, ובד"כ, למרבה הצער, מתרשמים גם מבלונדיניותם של בני הלילית. כששבים לקרוא, מגלים לאט לאט שכבות נוספות: את מערכות היחסים המצוירות בקוים עדינים ומדויקים, את העושר הלשוני, את ההשקעה בפרטים. אח"כ, כשחוזרים אל הספר בגיל מבוגר מגלים גם את הפילוסופיה, את הצער העמוק המשוקע בגורלות כל עמי ארדה, ואת תחושת המסר שמעבר לסיפור.

יש מעט מאד ספרים שבהם אפשר לגלות משהו חדש גם בקריאה ה-20. והם כולם קלאסיקות. ההשוואה לאליס מתבקשת. ספר נהדר נוסף שעומד בכבוד במשימה הוא האומן ומרגריטה שהוא בהחלט אחד החביבים עלי. אבל ממש אין הרבה מאלה.


חזרה לדיונים טולקינאיים