יום העצמאות 2006

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תיאור מפגש מאת מוטי (הורמיז)

מיקום: יער דן

נוכחים:

חממ"ה[1]: המימרים בהרכב מלא (ראובן, אפרת, ניצן ואמיתי), עדי ויהודה, ארזה, עמרי, ארנון, עמוס, יואל, יעל, ורה ואני.

אי"ה[2]: נופר, דני אורבך.

פורום מא"ש: הרב"ז, הרב"זית ויורש העצר, אמינוב, טל ונצר.

בלתי מזדהים: גדעון אורבך, אור.

שעת התחלה: 11:00

שעת סיום: 18:30

מדד פנד"ה[3]: 6.87

כמיטב המסורת, נפגשנו גם השנה באמצע הדרך בין עיר הדמים, הרשע והערפיח (להלן "המכתש") לבין בירת הנצח של מדינת ישראל ומקום משכנה של המחתרת הירושלמית – ביער דן שביער בן שמן. המחתרת הגיעה בנוכחות כמעט מלאה (נו, לא באמת ציפינו שאורי יגיע, ולקלרה, כנראה, יש סלידה מסויימת מעופות על האש) וגם פורום מ.א.ש לא טמנו ידם בצלחת, כפי שניתן לראות מרשימת המשתתפים לעיל.

הפעם, הופקו לקחים מהשנה שעברה, והאחים לבית אורבך הגיעו בין האחרונים. חברי המחתרת, לעומת זאת, החליטו שלא להכנע לקפירזות ולחוסר האמינות של הרב"ז ולהגיע יחד מוקדם – התוצאה, המימרים מקדימים את כולם בחצי שעה ומתמקמים להם בשטח במקום נחמד וסימפטי ליד מתקנים מתאימים לגיל הרך ומגדל שמירה שככל הנראה גרם לראובן לפרץ של נוסטלגיה לשמונה מאות שנותיו כש.ג בשערי ירושלים. לבסוף, נכמרו רחמנו על משפחת האצולה המחתרתית, ועמוס, ורה ואני, הגענו לארח להם לחברה,. אלינו הצטרפו די מהר יואל, ארזה, נופר ועמרי לטרום מפגש מחתרתי משהו.

האווירה הפסטורלית הגיעה לקיצה כאשר נתבשרנו שהרב"ז, שכרגיל, איבד את דרכו (למרות שהוא זה שכתב את הוראות ההגעה!) בדרך. יואל הכריז על דממת אלחוט (בטריה חלשה, בטח...) כך שעלי נפלה המטלה המלבבת לנסות ולהסביר לרן איפה אנחנו נמצאים. מהר מאד רן הבין שממני לא תבוא הישועה ("תגיע למגדל השמירה...", או כמו שעמרי הגדיר זאת: "אתה מכוון כמו ירושלמי, נותן נקודת ציון שאף אחד לא מכיר וממשיך לכוון משם...") ולבסוף נטלה ארזה את היוזמה לידיה והסבירה לרן שיסע עד שהוא רואה ג'יפ קטן כזה – "זה עמרי". התואר המוטורי החדש של עמרי, הצטרף כבר למטוס הריסוס הוותיק שהגילדה[4] נתברכה בו והוביל אותנו במהירות לדאוג שגם יעל לא תקופח, וכדי להשלים את שליטתה של הגילדה באוויר, ביבשה ובים, נתמנתה יעל ליאכטה.

לאחר שהרב"ז סוף סוף מצא את דרכו הצטרפו להם בטיפטוף איטי גם שאר הנוכחים ואפילו לגוטל, שהצליח איכשהו לחלוף על פנינו (ועל פני מגדל השמירה) בלי התייחסות ממשית. מכיוון שאף אחד לא הסתפק בנקניק, התחלנו בנסיונות סרק להדליק את המנגלים. רן, ערך הדרכה פדגוגית מרשימה לניצן כיצד על גבר אמיתי להדליק מנגל, עד שהתייאש והשאיר אותי ואת יעל (אשתו) לבד מול הפחמים, הקלקר, והנוזל הירוק זוהר שאמור להיות "מדליק פחמים מהפכני" ולמעשה נראה כמו אחד הדברים שעמרי שכח בטעות להשאיר במעבדה. אם ליעל עוד הייתה הצלחה מסויימת, אני התגלתי כלא יוצלח אמיתי עד שלאחר מאבקים רבים "סוף סוף בא אמינוב" והוציא אותנו מהבוץ.

בשלב זה, התיישבו להם חברי המחתרת ביחד, והשאירו אותי לבד למנגל עם פורום מ.א.ש, שניהלו בעיקר ויכוחים עקרים עם רן שהתעקש לאכול את הקבבים האיכותיים שנצר הביא נאים, למלא אותם בעשן, ולהמשיך לגלות התעניינות מרשימה בענייני כשרות. באיזשהו שלב, התאחדו הקבוצות, המנגלים נותרנו בודדים לנפשם (כך שכל הבשר האיכותי, שרן התעקש לשמור לסוף, התקלקל), והגענו לאירוע התרבותי הבולט של המפגש – משחק הרוצח.

כאן יהיה המקום אולי להקדמה קצרה, לכל מי שעדיין לא בקיא בהווי המחתרתי. "הרוצח" משחק הידוע גם בכינויו "מאפיה" (כפי שילד קטן טרח להזכיר לנו, כשראה חבורה של אנשים מבוגרים (לפחות מבחינה כרונולוגית) וצעק "תראה, הם משחקים מאפיה!) הוא משחק ובו העיירה משחקת כנגד חבורה של רוצחים. בראשית המשחק, המנחה, מסמן באמצעות טפיחה על ראשי המשתתפים (טפיחה, רן, לא ניסיון לרצח) את תפקידם – אזרח תמים, רוצח או בלש. בכל סיבוב, בלילה, הרוצחים צריכים לתאם קורבן לרצח, וביום, העיירה קורבן ללינץ'. המשחק הפך לאחד מעמודי התווך של מפגשי המחתרת, והפעם בפרץ של אחדות, הצטרפו גם חברי פורום מא"ש למשחק המסורתי.

הכלל החשוב יותר במשחק הוא, שלא משנה מה קורה, בסוף עושים לינץ' במוטי (כלומר, בי), אך הפעם הנוכחית בהחלט עברה כל גבול כאשר עדי החליטה להתעלל בגופות ולנסות לרצוח אותי לאחר שכבר בוצע בי הלינץ' הסטנדרטי בסיבוב הראשון של המשחק. רן ויואל התגלו כשני פסיכופטים חסרי רחמים שהציעו לבצע לינצ'ים אחר פעם ללא כל היגיון, עמרי זכה בכבוד המפוקפק להיות מטרה ראשונה לרוצחים, שגילו, שהוא פשוט משחק טוב מדי ושיקולים הגיונים כמו חברות במחתרת או במ.א.ש הנחו הן את הרוצחים (בדר"כ שני רוצחים מהמחתרת טרחו לחסל את רן כבר בסיבוב הראשון) והן את העיירה ("הם ממש לא מתואמים – זה חייב להיות מישהו מהמחתרת ומישהו ממ.א.ש" לאחר שאני וורה לא ממש הצלחנו לשתף פעולה) ואפילו העדכונים החדשים לגבי חברי הגילדה נכנסו כבר למשחק (מנחה: "לילה טוב עיירה", יעל: "לילה טוב דוד הליקופטר" אני בתגובה: "לילה טוב דודה יאכטה").

לאחר המשחק, ניסינו לארגן ערב שירה, מי בשירי א"י (ופולין) הישנה והטובה, ומי בשירה ווגונית עתיקה, וכשהתחיל להחשיך, נפרדנו לדרכנו, התל אביב לעירם האפלה, ואנחנו למפגש המשך אצלי בבית.

ועד לפעם הבאה, שלכם,

פובליוס ורגליוס מארו


[1] חברי מחתרת מן המניין.

[2] אגודת ידידי המחתרת.

[3] פעילות נפשית די הזוייה – מדד הפנד"ה נקבע לאחר כל מפגש מחתרתי בחישוב מתמטי ארוך ומסובך כיאה וכיאות לאגודה אקדמית וסכולסטית כמו המחתרת הירושלמית.

[4] גילדת מתארי המפגש, או מסדר אבירי ציטוט האמת והחסד, כוללת שלושה חברים שמקדישים את זמנם, מרצם ולאפטופם לתיעוד היסטורי מדוייק של המתרחש במפגשי המחתרת, למגינת ליבם של כמה מחברי (ובעיקר חברות) המחתרת האחרים שלא מוכנים לקחת אחריות על פליטות הפה חסרות הפשר אותם הם משמיעים במפגשים בתדירות גבוה למדי.

תמונות

(צולמו על ידי יואל (Elindor), עם הערות של עמוס (Moriquendi)


Indii1.jpg

מימין לשמאל: קצת מארזה, עמרי, ורה וראובן


Indii2.jpg

ורה וראובן, ומאחוריהם ניצן ואפרת


Indii3.jpg

מוטי וארזה


Indii4.jpg

נופר


Indii5.jpg

מוטי (אוחז בכובע)


Indii6.jpg

דני אורבך


Indii7.jpg

ורה


Indii8.jpg

נופר ועמוס (עם תיק). מאחור הרב"ז ועמרי


חזרה לחלק האירועים