טיול 25-26/5/2007

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוויות נוספות ורבות ניתן למצוא בפתיל סיכום הטיול

מאיפה נתחיל? מההתחלה!

התחלנו את הטיול בקיבוץ כברי, שם עלינו לקברו של עדן ז"ל (כל כך מוזר לומר את זה ליד השם שלו...) וגם קפצנו לבקר את משפחתו, היה מאד נחמד וגם קיבלנו בראוניס טעימות. אחרי שאמרנו שלום גם למשפחה וגם לעדן עצמו החלנו לנוע לכיוון החניה הלילית.

החניה הלילית היתה במקום מעולה, נכון, לא שוּנִי, אבל היה מקום מרווח ונעים, עם פינת בישול וקרשים למדורה. קוששנו זרדים ושברי עצים, התחלקנו לצוותים והחלנו בחלק היותר מהנה של הטיול מבחינתי: החניה הלילית. הלילה היה בהיר וקריר ואני לפחות הרגשתי כמו הוביט ביערות הפלך. צוות הבישול האמיץ זכה להסברים ולטריווית בישול ויחדיו העמדנו את קדירת ההפתעות והמרק האטומי (שהתבשל על המדורה). דיברנו, צחקנו ואף שרנו מסביב למדורה תוך כדי בליסה של המרק האטומי, פיתות וחומוס ואת קדירת ההפתעות. קינחנו בבירה ובמשקה 'בחרובקה' והמשכנו לדבר עד אחרי חצות הליל. מקום הלינה גם הוא חשוב לסיפורנו: אילן ואני הבאנו אוהלים ועוד אחה"צ הקמנו אותם לתפארת והתפארנו במעשה ידינו המופלאים, עד שראינו את אוהלו התפלצתי של נצר שהיה דומה לאוהל קרקס. את כל אוהלי "הפיקוד" שמנו במרכז ומסביב כולם התארגנו עם שקי שינה. היה כיף ונעים לישון באוהל, עם מזרן שדה נוח ועם סטיקלייט כחול באדיבותה של יעל זיו. לפני השינה כמובן הקפדנו להפריע את מנוחת כל הסובבים בסיפורים, בדיחות והצקות שונות ומשונות. הלילה היה קר אבל לי באוהל היה חמים ונעים (ותרם לכך גם המרק האטומי) וישנתי לי בלילה שנת ישרים.

אילן העיר אותי בשעה שש וחצי בבוקר, חיש קל ארזנו את הציוד והקמנו פינת קפה וארוחת בוקר ולאט לאט כל ההוביטים הישנוניים התעוררו והגיעו אל הקפה. האחרון להתעורר היה טל ימין שהמשיך לנחור בשלווה למרות שהתעללנו בו קלות. אחרי איסוף ציוד וניקוי קפדני של המקום שבו לנו, הגיע העת להתחיל בטיול. טל שיחק אותה במסלול מדהים ביופיו. הר מירון הוא מקום מדהים בשלהי האביב עם פריחה, עצים ירוקים ופרפרים במגוון צבעים. שוב הרגשתי כמו הוביט באיתיליה. המסלול היה קל למדי ברובו והיה כיפי ואפילו היו מים (טוב, שלולית מעופשת מלאת טחב וזוהמה מימי בית שני). כרגיל קבוצת הטולקינאים נחלקה לשלוש קבוצות: המובילים (היחט"ל), הגוף המרכזי (אילן אמינוב וכו') והמאסף שמורכב באופן מסורתי ממני ומארזה, הפעם הצטרפו אלינו בשמחה הדס ועמוס שפסעו במאסף בשמחה רבה. אך המסלול החל להיות מעט קשה - כלומר, לאנשים בעלי כושר סביר הוא היה בסדר גמור, אבל מה לעשות שאני הוביט עצלן והחלתי גם לסבול מיבלת מציקה במיוחד ברגל ימין. החלתי לפנטז על בריחה נוסח הטיול הקודם ונחיתה במסעדת בשרים. במהרה שאר המאסף החל לדבוק בהזיותי והמזימה החלה.

בנקודת האמצע התאספנו כולנו ולגוטל פסק שעכשיו יש 'עליה קטנה', כיוון שלגוטל הוא בריטי מלידה, אנדרסטייטמנט הוא שמו השני ואנחנו חששנו מעליות מטורפות נוסח 'אמון חוס' הידוע לשמצה. המאסף קרס תחתיו בעייפות ולפתע הבחנו במכונית חונה לידנו. "כמה חבל" הרהרנו "שהמכוניות שלנו לא לידנו, היינו יכולים לסיים את המסלול כאן ועכשיו וללכת לאכול כמו בני אדם". לפתע רוח הקודש נכנסה בי ופניתי למיקו, אל המא"שניקים האדיר: "הו! מיקו! שמע את שוועתי! מה עלי לעשות כעת?" מכונית עברה לפתע בכביש צדדי ונטוש למראה שהיה מרוחק משם כמה עשרות מטרים. הסתכלנו איש על רעהו. "מיקו, אתה בטוח?" שאלתי את אל הבירה ולפתע עברה עוד מכונית. הסתכלנו איש על רעהו בתדהמה וכולם קיבלו את עצתי שמכזה סימן משמים אי אפשר להתעלם. התקשרתי לאילן והודעתי שאנו עורקים לטובת מסעדת בשרים. עלינו אל הכביש, אבל עדיין לא ידענו איפה אנחנו. "מיקו", פניתי שוב לאל האדיר "אנא, תן לנו סימן שנדע איפה אנחנו" מיד הגיחה מכונית עמוסה ובה דרוזי חביב שאמר לנו שהכביש מוביל לחורפיש, יישוב דרוזי סמוך ושהוא ממוקם 2 ק"מ משם. התכוונו לשנס את מותנינו ולהתחיל ללכת, או אולי להזמין מונית. אבל החלטתי לנסות שוב: "מיקו אל אדיר, ביקשתי את חסדך פעמיים היום, ואני מתבייש לבקש שוב. אני יודע שיש עמי 3 אנשים כופרים שלא גרים במדינת ישראל, אבל אני עבדך הנאמן. סיגריות רבות הקרבתי לך, אלכוהול רב שתיתי לכבודך. אני פונה ללב שלך, תן לנו כנפי נשרים להגיע אל חורפיש ולסעוד בה את ליבנו" לא עברו שלוש שניות ולפתע הגיח טרנזיט ועצר, בטרנזיט נהג דרוזי חביב לא פחות מהקודם שלא רק שהודיע לנו ברוב שמחה שהוא מגיע לחורפיש אלא גם כיבד אותנו במים קרים. כמושיע היה בעינינו שליח מיקו זה שנתקרא מהיום "גוואהיר שר הטרנזיט". מיד עלינו אל הטרנזיט (שהיו בו 4 מקומות לכולנו!) וחיש מהר הגענו לחורפיש, שם לאחר שיטוט קצר ברחוב הראשי השתקענו במסעדה בשם 'פנינת ההר' עם אוכל דרוזי מדהים (ואני ממליץ לכולם להגיע לשם אם אתם באיזור). מייד כשהגענו אל המסעדה הממוזגת והוגשו לנו התפריטים, מלאו עיני הירושלמים והחיפאית דמעות והם הודו שאכן מיקו הוא אל אדיר ונפלא.

חיש מהר שקענו בשיחה נחמדה תוך כדי אכילה נינוחה, בדיוק כשסיימנו אילן התקשר ואמר שהם הגיעו למקום החנייה ולאחר שיאכל הוא יבוא לקחת אותנו. שתינו קפה עם בקלוואה, שילמנו ויצאנו אל הכביש הראשי - ומי בדיוק הגיע? אילן!

פגשנו את שאר הטולקינאים תוך כדי שאנו מחייכים, שמחים ולא נוטפים זיעה. הם נראו קצת יותר מרוטים מאיתנו אבל טענו ש"זו היתה רק עליה קצרה" והאמת היא שהם הגיעו תוך שעה וחצי אל סיום המסלול, אבל האמת? נראה לי שגם אנו בילינו בנעימים למרות שאת השעה וחצי האחרונים של המסלול בילינו במסעדת 'פנינת ההר'.

מהר מהר התפזרנו (מהר מדי לטעמי! לא הספקתי להפרד כיאות מיותר מחצי האנשים!). מדובר באחד הטיולים הכיפיים ביותר שאני זוכר, וללא ספק צריך לאמץ את הנוהג של מכונית בחצי המסלול להוביטים העצלנים יותר. זה היה נפלא! יחי המאסף!

כל הכבוד לטל שארגן ולאילן שהוביל וקנה ולנצר שצילם. תודה לכל מי שהשתתף על החוויה ועל החברה הנהדרת.

ויש גם סרט!