טיול 1-2/10/2007

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תיאור הטיול מאת ורגיליוס

תיאור טיול: טיול סוכות או דוסים ומא"שניקים, מור לא מרוצה ומשאית זבל איומה


מקום: הר גחר, קיבוץ שמורת הזורע, מסלול לא ברור.

נוכחים: רן, יאיר, שמרית, מיטב, אמינוב, מור, ארנון, נצר, טל ואני.

שעת התחלה: יום שני בשעה 18:00 לערך.

שעת סיום: יום שלישי בשעה 15:00 לערך.


"אויה!" אמרתי לעצמי בעודי בוהה מול המחשב ורואה את חברי למחתרת מבטלים את השתתפותם בטיול בזה אחר זה, ארזה בתורניות, יעל באבו גוש, יואל עובד, ועמרי החליט שאולי בכל זאת הגיע הזמן לכתוב את המאסטר, אפילו עמוס הודיע שהוא מוותר. מה? שאשאר לבד עם ארנון, מטאליסט כבד ואדם בעל אופי (וחזות) של לוחם ויקינגי ועם חבורת הב-ר-ב-ר-י-ם (נא לקרוא במבטא גרמני כבד) המתקראת פורום מא"ש? איך בדיוק, אני, ילד טוב ירושלים כמעט משחר ילדותי, חבר מחתרת ותיק וחנון ממדרגה ראשונה אבלה כמעט יומיים שלמים, ועוד בחול המועד סוכות, בחברה כל כך מופרעת? מצד שני, טיול קהילה, לא בשבת ועוד עם אוכל כשר – איך אפשר לפספס? כמובן שלבסוף אזרתי אומץ, ארזתי שק"ש, קצת בגדים, סט של ארבעת המינים, ואף לא חבילת נקניק אחת, ויצאתי לדרך.


מסתבר, שגם שאר שומרי המסורת בקהילה חשבו כמוני ולא החמיצו את ההזדמנות, כך שזכינו לטיול שכלל חמישה מאש"ניקים, חמישה דתיים, ושמרית אחת. יאיר, שזכה רשמית לסטטוס של חוש"ם (חבר ואחוק של מא"ש, בדומה לסטטוס האי"ה [אגודת ידידי המחתרת] המחתרתי) הוכיח רב תכליתיות מרשימה, והצליח להיכלל בשתי הקבוצות גם יחד. בכלל, במשך כל הטיול יאיר גם הספיק לתפקד כמהנדס המרחב ברכב של רן ולהכניס את כולנו כולל אוהלים, שק"שים, שני סירים ושני סטים של ארבעת המינים שמשום מה נפלו על יושבי הספסל האחורי ברכבו של רן שוב שוב, בצורה מרשימה למדי בהתחשב במקגלת המקום הטבעית של הרכב.


בכל מקרה, הגעתי עם חשיכה למרגלות ההר עליו בילינו את הלילה, שם פגשתי את אילן, מור, נצר, ארנון וטל שכבר הספיקו להתברבר בדרכם מחולון ואת רן ושמרית שהקפיצו אותי למעלה אל איזור החנייה הלילית שלנו, שם כבר המתינו יאיר ומיטב. רן, כנשיא הקהילה, וכמבוגר האחראי בשטח (תראו לאן הגענו...) מיד כינס את כולם לתדרוך טיול מוקפד בו זכינו להסבר מקיף בנוגע להתמודדות מול פיגוע חבלני, התקפה גרעינית ואפילו ניסיונות חטיפה על ידי חייזרים, שניתן לסכמו בקצרה ב: "תעירו את ארנון ותתפללו חזק". התדרוך הרפואי לא היה מעודד בהרבה, שמרית טרחה להזכיר לנו ש "כפי שאתם רואים, ארזה לא כאן, ואני לא יודעת כלום, אז אל תיפצעו!".לאחר פתיחה אופטימית שכזו, לא נותר לנו אלא לעבור לאיום הבעייתי ביותר– הבישול של רן. רן גייס מתנדבים ל "צוות הבישול" שכלל, איכשהו, את שלושת הבנות ואותי. ארנון כמובן מונה לאחראי על המדורה, אילן ניגש לרכבו ודאג לתאורה וללא מעט מוזיקה מסוגים שונים, והשאר נותרו בסביבה לתמיכה מוראלית ולהקמת האוהלים. וכך, בפיקודו חסר המורא של הרב"ז, התחלנו בבישול הארוחה.


אין ספק, שצוות הבישול סיפק לא מעט בידור תוך כדי הערב. רן, למרות היחס החשדני שלי כלפי "המרק האטומי" ו "קדירת ההפתעות" אכן התגלה, כעדותה הבלתי משוחדת של אשתו, כטבח מוכשר, ולמרות שהצליח להוציא את מור מכליה לא מעט פעמים במהלך הערב, כשהוא ומקהלת המא"שניקים הופכים כל משפט שלה לעילה לסיום הטיול, הכל, באופן מפתיע, תיפקד כראוי. אל דאגה, מור מצאה את נקמתה בדרכה שלה, כשחשפה "בטעות" לעיני כל כינוי חיבה משעשע במיוחד של נצר ("נוצי" למי שמתעניין) שיש לי תחושה שיקח לו לא מעט זמן להיפטר ממנו, אם בכלל. הארוחה עצמה הייתה משובחת, המרק האטומי היה חביב, אם כי פחות מאיים מהמיתוס שנבנה סביבו בקהילה, וקדירת ההפתעות, שכללה הפעם תבשיל אורז ועוף, הייתה, לטעמה לפחות, מוצלחת במיוחד. שבעים חזרנו אל המדורה, שם רן החל לתאר בצורה צבעונית במיוחד את תפיסתו ההיסטורית הפרנקופובית בהתבסס על ההתנגדות האופנתית אך המאד לא פרקטית של הצרפתים לצבעי הסוואה במלחמת העולם הראשונה, ארנון הוסיף קצת משלו, וגם הניסיונות שלי לנסות ולהכניס ראייה מעט יותר מאוזנת לנושא, באופן לא מפתיע, לא ממש הועילו. בשלב זה, נזכרו כמובן המאש"ניקים שמדובר בטיול קהילה, ואי אפשר להעביר את הלילה בלי קצת אלכוהול, וכך החליטו להתחיל ללגום (או לחלופין להשפריץ לתוך האש ולהתלהב מהתוצאה) איזשהו נוזל ירקרק מסוג כזה או אחר שאמור במקור, אני חושב, לשמש כחומר חיטוי. בשלב זה, החלטתי לנצל את הזכות השמורה לי כלפת הקדושה, וללכת לישון. בין תנומה לתנומה עוד הספקתי לשמוע רפרטואר מרשים ממגוון שירי המא"ש, דיונים פנים וחוץ קהילתיים ואולי עוד כמה דברים, שמפאת מצבי ומצבם של שאר הנוכחים באותה עת, אני מניח שיהיה לי קצת קשה לשחזר. בשלב כלשהו, החבר'ה ניסו לפרוש לישון, אבל רן ואילן המשיכו להרעיש במשך הלילה, עד שארנון קם, ובעדינות האופיינית לו, פנה למוטט את האהלים של שני הפוחזים על יושביהם, בהצלחה מרובה יותר (במקרה של אילן) או פחות (במקרה של רן). בכל מקרה, מלבד יללות תנים, דיוניהם הסוערים של ברזינוב ונהימות המחאה של ארנון, הלילה עבר בשקט יחסי.


בבוקר אמנם השקמנו קום, אבל כמו חבורת טולקינאים טובה, לא הזזנו את עצמנו עד לסביבות עשר בבוקר. לפני כן, הספקנו לנהל דיונים פוליטיים, לאכול קורנפלקס, לשוחח על מצב הפורומים ולהתארגן לתזוזה. או אז הגיעה החוויה המרכזית של הטיול. אמינוב, אחז במפה וניסה להביא אותנו למסלול דרך קיבוץ שמורת הזורע. בעוד אני מתמוגג מאווירת הקיבוץ הפסטורלית, ושאר שוכני הרכב של רן תוהים מה לעזאזל אנחנו עושים בחור הזה, אמינוב וחבורתו, בראשות הנווט הנודע ארנון, שכבר הצליח בעבר להביא כמה חברי מחתרת נואשים אל הכור בנחל שורק במקום לבית של ארזה, החלו להתברבר בתוך הקיבוץ הנפלא. מסתבר שבניגוד לאווירה הפסטורלית, תושבי הקיבוץ מתעניינים בעיקר בדבר אחד, שאמור להיות מוכר לרוב תושבי איזור המרכז שבינינו – בעיות חנייה .הקיבוץ כולו, על כל צעד ושעל, מוצף בשלטי "אין חנייה" מכל סוג שהוא. את בית הקברות של הקיבוץ למשל, ניתן לזהות אך ורק על פי השלט "אין לחנות בכניסה לבית הקברות", אחד משלטי האין חנייה הסתכם בכתב יד מאולתר על גבי כסא בית ספר, והגדול מכולם היה כמובן השילוט הנפלא "החנייה בלילה אסורה, זה חוסם את משאית האשפה". כמובן שהשלט האמור עורר גלי צחוק בלתי נשלטים בקרב שוכני הרכב שהיו גם ככה דחוסים לאחר לילה הזוי ומרק אטומי ושהיו, מטבע הדברים, במצב כפית שרק הלך והתדרדר. כמובן שהדמיון החל לדהור, ובמהירות נרקם לו הצ'יזבט הנורא מכולם על משאית הזבל האיומה הסובבת בלילות ברחבי הקיבוץ ומועכת עוברי אורח אבודים למוות. ההצעה שלי שאולי הטרולים של טולקין הם בעצם סוג של משאית אשפה הזויה שכזו (הם גדולים, פועלים רק בלילה ומועכים כל מה שזז) זיכתה אותי במועמדות לפרס בבא לשנת 2007, ואני כמובן מוקיר את הכבוד הרב שנפל בחלקי. כמה חיילים ברכב צבאי מיושן למראה, הוסיפו לאווירה המשונה לאחר שרן טען בצורה נחרצת שמדובר בחיילים מתקופת המנדט הבריטי שפשוט לא הצליחו למצוא את דרכם החוצה מהקיבוץ. היאוש רק התגבר כשאמינוב, מסתבר, הצליח להוביל אותנו לשער נעול ונאלצנו לנסות ולהסתובב בשבילי הקיבוץ, שבאופן לא מפתיע במיוחד, התאימו בעיקר לרוכבי אופניים.


לבסוף, זכינו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, כשבת קיבוץ נחמדה הצליחה להבין עם מי יש לה עסק, וכיוונה אותנו הישר למה שהיא הגדירה כ "מסלול נכים". רן הביע שביעות רצון רבה מהנושא, אבל לצערו, אמינוב וטל הטילו וטו ולקחו אותנו למסלול מעט יותר מאתגר. העלייה שפתחה את המסלול הפכה את נשיא הקהילה ומנהיגה הבלתי מעורער למכונת קיטורים אוטומטית , בעודו מזדחל מאחור, מתלונן שהבטיחו לו טיול מישורי, שאין צל, אין מים, שטל בוחר בכוונה מסלולים באורך של 5000 ק"מ שכוללים טיפוסים על הרים כמו החרמון וההימלאיה ושבאופן כללי הוא לא מבין למה לא עושים הפסקה או בכלל חוזרים להביא את הרכב. טל, שכבר התרגל כמובן להתנהגות של רן בטיולים, ניסה להסביר לרן בעדינות שעברנו בינתיים רק 200 מ', שהטיול עוד ארוך, ושאם הוא רוצה, הוא יכול לחזור לאוטו ולהפסיק לקטר. רן כמובן, בחר שלא לחזור לאוטו ולהמשיך ולקטר, בעוד ארנון בוחר להחדיר בו מוטיבציה וכללי צעידה בלתי מתפשרים שכוללים, כפי שצויין מעלי, את הקביעה הפשטנית משהו לפיה "לא עוצרים באמצע עלייה. לא עוצרים באמצע ירידה. לא עוצרים במישור. לא עוצרים בכלל". העלייה המשיכה, הפערים המסורתיים כמובן נפתחו למרות ההרכב החסר של היחט"ל כשארנון ויאיר דוהרים להם קדימה, אפילו כשניסו ללכת לאט עם הגב לכיוון הדרך.


לאחר עלייה, ירידה, אינספור עצירות ואף לא פיסת נוף נורמלית אחת לרפואה, הגענו למשאבת מים ישנה שם מצאנו צל ומקום חביב יותר למנוחה. משם הטיול התנהל בצורה רגועה יותר, כשלבסוף אפילו מצאנו שלולית מים, ממנה אמינוב, ברוב טובו, התיז מים צוננים על כולנו באמצעות כוס חד פעמית. אכן, התמזגות אמתית עם הטבע. למרות ההתרעננות, הקצב של הטיול כמובן שלא הואץ, אך לאחר שעתיים וחצי, כארבע קילומטר, הרבה קיטורים והמון מצב רוח טוב, הגענו חזרה למסלול הנכים ואיתו לשולחנות ולארוחת צהריים. שם, כמובן, חזרנו לעשות את מה שאנחנו באמת אוהבים, דיונים על פוליטיקה בין קהילתית ואוכל. את סיומו הפסטורלי של הטיול הפריע אוטו גלידה מטריד במיוחד שהשמיע בלופ ובגירסה מעצבנת את "יש לי גלידה הכי טובה" (או שיר ילדים אדיוטי אחר שקשור לגלידה). במצבנו הנוכחי, לא היה מנוס מלפתח את התיאוריה לפיה הגזלן המדובר הוא לא פחות מאשר לבושה ביום של משאית הזבל האיומה, ומכאן שבסופו של דבר, המשאית המיתולוגית היא כנראה רובטריק. מכאן לא היה קשה להגיע למסקנה המתבקשת לפיה גם הטרולים בלגנדריום הם פשוט רובוטריקים גם הם, הגיוני לא?


לאחר שהטיול הגיע לשיא כזה של אי שפיות, לא נותר לנו אלא לארגן את עצמנו ולחזור הביתה. כמי שהיה זה הטיול הקהילתי הראשון שלו, אני חייב להמליץ על החוויה בכל פה. האוכל טוב, האווירה נעימה, ההליכה מאד לא מאתגרת, וההומור הקהילתי מגיע למיטבו (או למירעו, תלוי את מי שואלים) באוויר הפתוח (או במזגן של הרכב של רן). היה באמת נפלא, ואני חייב להודות לכל הנוכחים על האווירה, לרן על הטרמפ, הבישול והקניות ולארנון וטל כמובן, על היוזמה והארגון, וגם אני מצטרף לתקווה של רן שניצור כאן מסורת שתמשיך איתנו גם בשנים הבאות.


חג שמח, ונתראה בשבוע הבא,


ורגיליוס.


תיאור טיול מאת הרב"ז

זה לא סוד שמאז טיול יום העצמאות הטראומתי לפני ארבע שנים (זה שאנחנו מספרים סיפורי אימים עליו בכל טיול מאז) אנחנו לא הוצאנו טיולים בימי חופש 'חילוניים' ולכן שומרי המצוות נותרו מקופחים.


הטיול של חוה"מ היה לפיכך ניסוי, שמי שבכלל יזם אותו הוא ארנון שזרק את הכפפה וברגע שטל ראה שיש מספיק אנשים שמעוניינים אז הוא יזם את המסלול.


הניסוי הצליח בענק, מדובר היה באחד הטיולים הטובים ביותר שאני זוכר. כפי שאני מציין בכל תיאור טיול, קשה לדחוס יומיים מופרעים ומלאי טולקין וטולקינאים לכמה הודעות, אני בטוח שמוטי יעשה את זה יותר טוב ממני - אבל אני אתאר את הטיול מנקודת מבטי.


ההתחלה היתה בבית שלי כאשר יאיר בחן כל חלק וחלק במזון שהכנתי כדי לוודא שהוא כשר ואף כשר למהדרין. מיטב ושמרית הצטרפו אלינו חיש מהר ונסענו אל M הדרך. בדרך לימדתי אותן את שיר ההמבורגר, ללא הצלחה יתרה. ב M הדרך מסתבר שאין אף מסעדה כשרה ולכן לאות סולידריות אכלנו במקדונלד'ס (ממילא מיטב לא היתה רעבה וליאיר היו מציות עבשות).


אל המקום עצמו קצת התקשנו להגיע, כרכב המוביל היה עלינו לאתר מקום ואחרי הסתבכויות קלות ביותר בדרך מצאנו מקום חניה נפלא - גבוה, שקט ומבודד, נוף יפה, עצים, עצים למדורה שפזורים מסביב ושולחנות לרוב. אספנו עצים למדורה בעוד השמש שוקעת, שפתנו קפה והמתנו לאילן. אילן קצת הסתבך בדרך ולכן ירדתי לקחת אותו ואת הנוסעים במכוניתו: מור, נצר (נוצי), טל כץ וארנון. יחד עימם הגיע מוטי, שהוריו הסיעו אותו אל המקום.


אחרי ההגעה אספנו עוד מעט עצים. ביצענו את תדריך הטיול המסורתי והרמנו את האוהלים באיזור השינה, המשכנו לקשקש עוד קצת ואז החלנו להכין את הארוחה כשלצוות הבישול הנאמן התנדבו מור, מיטב, שימרית ומוטי. האוכל הוכן חיש קל בעזרת הגזייה האימתנית של ארנון והצטופפנו כולנו על אחד השולחנות כדי לסעוד את ליבנו. על איכות האוכל אני לא אוכל להעיד כמובן כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך כל האוכל נגמר.


לאחר מכן התרווחנו אל מול האש הבוערת והתחלנו לקשקש ולצחקק. מור חטפה לא מעט ריקושטים כאשר על כל דבר שהיא אמרה, אני וטל התחלנו לומר: "מור אמרה X, בוא הביתה! הולכים!". גם נצר הובך קשות כאשר התגלה כינוי החיבה שמור משתמש בו וכמובן שמעכשיו הוא נתכנה 'נוּצִי'. שרנו המון שירי קהילה ושירי מא"ש, למרבה הצער מוטי לא זכר שירי מחתרת... שתינו חיקוי זול של אבסנת שהבאתי וקשקשנו עד אחת וחצי - זמן לישון... או שלא! אני ואילן סיפרנו את צ'יזבאט צ'יז באביל ועשינו קולות של חיות, חיקויים ושטויות באופן כללי. עד שארנון הפך לנו את האוהלים...


בבוקר השכמתי קום, התארגנו בעצלתיים, אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו לקשקש עד שהשעה היתה עשר והגיע הזמן לנסוע למקום המסלול. מפה אני עובר לתאר את מה שקרה ברכב שלי שבו נסעו מוטי, יאיר, מיטב ושימרית.


מסתבר שהתברברנו קצת בדרך כיוון שאילן החליט לנסוע דרך קיבוץ עין זרעית (או משהו כזה). בעודנו נוסעים ברחובות הקיבוץ הקלסטרופוביים עד אימה והנטושים, ראינו שלט מוזר משהו 'אסור לחנות בלילה בגלל משאית האשפה'. תמהנו עד מאד איזו משאית אשפה יכולה לעבור בכביש הצר שאליו בקושי האופל קורסה שלי השתחלה וחיש מהר מוטי רקם סיפור אימים על קיבוץ נטוש שבו משתוללת בלילה משאית זבל אימתנית ומפחידה. ההוללות ברכב גברה ומפלס הצחוק עלה למימדים בלתי טבעיים במיוחד כאשר הגענו למבוי סתום ונאלצנו לחזור על עקבותינו רק כדי לגלות שאי אפשר לצאת מהקיבוץ כי מישהו סגר את השער. למרבה המזל חברת קיבוץ חביבה הוציאה אותנו מהברוך והדריכה אותנו אל עבר המסלול.


למרות חששות ראשוניים, המסלול היה קל ונעים והכי חשוב - נותרנו כקבוצה אחת במשך רובו המכריע של המסלול. והיו גם מים!!! ויותר חשוב: הוא נגמר מהר. בשעה 13:00 לאחר הליכה קלילה עם הרבה עצירות ביניים להפסקות שונות ומשונות, הגענו אל המכוניות, שם ישבנו לאכול בפארק והמשכנו לקשקש בעוד הגזלן שהיה שם (גלגול של משאית הזבל המפחידה) השמיעה מוזיקה ששגעה את נוצי.


בסביבות שעה 15:00 +/- ביצענו פרידה מסודרת עם הרבה סיפוק והנאה מהטיול הנפלא שהיה לנו. אני מאד מקווה שמסורת טיול בחוה"מ סוכות תחזור על עצמה!


חזרה לחלק האירועים