טיול טולקינאי סוכות 2011

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תיאור הטיול מאת טל (Legolas)

סיכום טיול ´הירידה מאמין מואיל': לטיול לבסוף הגיעו: אני, נצר, רן, הבן שלו עמרי, מוטי, ארנון, נועה, יאיר (חוש"ם), מרדכי ועוז.

נפגשנו ביום הראשון בסינמה סיטי הרצלייה בצהריים, שם עשינו קניות ואכלנו כמו בכל הפעמים הקודמות בקרנף. אני ונצר איחרנו בגלל פקקים בת"א, שנבעו כמובן כי מכל רחבי המדינה באו לכנס אייקון הטוב. יצאנו לאזור דרום הכנרת שם היה המסלול, וישנו בחניון שביער לביא שליד צומת גולני, שזה היה פשוט מיקום נהדר. יער יפה, אולי כולה 2-3 יתושים, והכי חשוב- גדול עם הרבה מקום למצוא בו אזור מבודד מאנשים. ניצלנו את השעה-שעתיים של האור כדי לאסוף עצים ולהקים את המחנה, שנראה כמו איזה חיקוי קטן לעיר האוהלים של המחאה החברתית. אולי אנשי האוהלים שלנו דרשו צדק טולקינאי, לא שיש לי מושג מה זה אומר.

בסביבות שבע התחלנו להכין את ארוחת הערב המלכותית. בתפריט: מרק אטומי, סלט, גולש, פיתות עם חומוס, טחינה וסלט תורכי. כלומר... אין אחד שלא יצא מפוצץ מהסיפור, ויש שמועות שהיה שמח באוהלים בלילה. במהלך הכנת האוכל מרדכי (Khazad) וחבר טולקינאי נוסף שלו שנקרא עוז הגיעו. מסתבר שהם מהאזור עצמו ומרדכי הוא זה בעצם שארגן את המסלול והדריך אותו. אחרי שאכלנו ישבנו ליד המדורה, שם הרמנו כוסית וויסקי לכבוד היומולדת של נצר היה באותו היום (והוא גם דאג לסיגרים למי שהיה בקטע לכבוד המאורע), שיחקנו כמה משחקי 'של מי השורה הזאת בכלל', חפרנו, שתינו, חפרנו, חלק הלכו לישון, וארנון ויאיר המשיכו לחפור עד איזה שתיים וחצי בלילה ינעל הארץ התיכונה.

תמיד עד שאנחנו מתעוררים ויוצאים לטיול זה לוקח ים זמן. הפעם משום מה (וטוב שכך הסתבר לבסוף) התארגנו מהר, ואחרי הקורנפלקס של הבוקר יצאנו למסלול כבר בתשע. ארנון ומוטי נאלצו לחזור לי"ם, ובכך השאירו אותנו נטולי חברי מחתרת לצערנו. יצאנו עם שני הרכבים שנותרו למסלול, שזה לא היה מעגלי מה שעשה את הסיפור קצת מסובך. כי המסלול התחיל על איזה הר, והיה צריך כל פעם לעלות עליו עם הרכב בכביש משובש ולאחר מכן בדרכי עפר וכל זה סיפור של 30-40 דקות. אולי זה הזמן להגיד שהמסלול היה באזור שמורת מצפה אלות והיה ירידה מההר (עם הנוף האדיר לדרום הכנרת) עד לישוב מנחמיה שם חיכה לנו הרכב השני. אחרי שסיימנו את סיפורי הרכבים, התחלנו את המסלול.

המסלול בהתחלה היה יחסית מישורי לעומת ההמשך שלו שהיה ירידה ירידתית. נהנו לראות את הנוף מההר לעבר העמק והכנרת, זו באמת נקודת תצפית נהדרת. זה הזמן גם לציין שהיה לנו מזג אוויר מצויין בכל הטיול, גם בערב היה נעים ולא קריר מדי, וביום עצמו היה לפעמים מוצל ולא שמש סופר חזקה. בהתחלה הכל היה נראה כיף ופשוט, וראינו את מנחמיה תמיד במרחק כה קצר וזה נראה קליל, עד שהתחילה הירידה האמיתית. מתי היא התחילה? כאשר מרדכי שם לב שהמשכו קצת בכיוון הלא נכון. שמעתי את רן אז אומר בצחוק שהוא ממשיך רק לרדת ולא עולה חזרה. אולי במקרה האישי שלו, הוא היה צריך להקשיב להצהרה של עצמו.

הירידה לעבר מנחמיה הייתה קצת יותר אתגרית ממה שחלק ציפו לו... כמו שיש בטיולי ההוביטים שלנו בדרך כלל. בהתחלה היה צריך להיזהר לא להחליק בחלקים רבים, שזה יותר מעייף מנטלית אולי. אחרי שעברנו את החלק המחליק, עברנו באיזו זולה של פרות שמרדכי פשוט רץ אליהן עם קריאות מוזרות ופתח נתיב מעבר באמצע. אחרי זה התחיל החלק היותר אתגרי, שעברנו בנתיב של נחל (בחורף כמובן, קראנו לו 'נחל שועלים') וצריך לרדת כמה מפלים שלו בדרך, כך שבהרבה מקרים צריך להיתפס בסלעים בזהירות בירידות והיו 2-3 מפלים מאתגרים כאלו, עם אחד גבוה ותלול שרן הגדיר כסנפלינג. היה חבל, היו הרבה סלעים לרדת, אז בתכלס סנפלינג להוביט הפשוט. האזור הזה הזכיר לנו את אמין מואיל. גם בדרך עברנו מעל, דרך ומתחת לגדרות תיל, וסחתיין לרן שעשה את הכל למרות שבד"כ הוא פורש מהר מהטיול לאחר איזה מסלול קצר וקליל.

אחרי המפל הגדול כבר היה יותר פשוט, והגבעות הזהובות בתקופה הזו הזכירו לנו את רוהאן. לפי מרדכי ועוז בחורף המקום הזה נראה כמו שווייץ, ואני מאמין להם. הדרך הייתה ממש יפה וכיפית, וכל הכבוד למרדכי על המסלול. אין לי ספק שתתכנן עוד טיולים שלנו בעתיד, אבל בטח תדאג לאיזו יציאה קלה בהתחלה להוביטים היותר קלאסיים בינינו. סיימנו את המסלול בסביבות ארבע ומשהו, ואז לקח לנו זמן עד שהגענו לרכב שהיה על ההר ושבאנו לאסוף את המחכים המיובשים היה כבר חושך, ונפרדנו לדרכנו אחרי טיול מאתגר (כמו בטיולים הראשונים של הקהילה, אני אישית ממש נהניתי) במסלול יפה עם כמה טאצ'ים קלים של הארץ התיכונה.

תיאור הטיול מאת מרדכי (Khazad)

מסע ההוביטים לעמק הירדן: קורותיו של דרדסבא

אחרי שטיילתי עם עוז ביום שני (היה טיול אדיר אך זה לא המקום) עלה בדעתי להציע לו להצטרף גם לטיול הטולקינאי. הוא דווקא התלהב, ועל כן תפסנו טרמפים ליער לביא, שם אסף אותנו טל והסיע אותנו למאהל המחאה של הטולקינאים. הטולקינאים הציגו את עצמם ואותנו, הכינו סלט עם בירה, דיברו שטויות והפרו את כל כללי ההיגיינה לחרדתה של נועה. אחרי ארוחת הערב שהכינו בעלי הניסיון עברנו לשבת סביב המדורה, שם שתו לחיי נצר ורן וחבריו סיפרו סיפורי-זוועה מהכינוסים הטולקינאיים.

בבוקר עלינו למכוניות ונסענו לעמק הירדן תוך שאנו חולפים על פני דברים מעניינים רבים. עלינו על רמות סירין לתחילת המסלול, ירדנו להשאיר את אחת המכוניות במנחמיה (אחת המושבות הרדומות בעמק הירדן ובגליל בכלל) ועלינו חזרה. טל החנה את המכונית לצד המאגר אותו שיפצו מספר כאנבּונים על טרקטורים, אך מישהו יעץ לו להמשיך ברכב, והוא לקח איתו את רן. יתרנו (כולל עמרי בנו של רן שהתגלה כקשוח למדי) צעד להנאתו ברוח הבוקר הנעימה, וזכה לתצפית מרהיבה צפונה ומערבה (הפוך מכיוון הנוף שראינו רוב היום), אל הרי נצרת, בקעת כסולות והתבור, נחל תבור ומעבר לו הגלבוע. הטולקינאים החליטו שהתבור הוא אמון רוד, מה שמוביל למסקנה כי כמה מהגמדים משבטו של מים שרדו בבית העתיק, וכדי לכפר על שהסגירו את טורין בנו במקום מנזר והפכו לנזירים צרפתים.

אחרי שהתאחדנו מחדש ירדנו למצפה אלות ונצר הקריא את שלט המידע. בתחילת הירידה נגלתה לנו בקעת רוהאן ונהר האייזן הזורם בה ומשקה בדרכו שדות ומטעים. זה היה כמובן עמק הירדן ושם הצטלמנו.

התחלנו לרדת בכיוון הלא-נכון, ולאחר שנתגלתה הטעות נאלצנו לעלות חזרה. התחלנו לרדת בואדי אל ג'ורום, שכבר קודם לכן קראנו לו נחל שועלים, ואכן על דרדרת אבנים בחלק העליון שלו ראינו (טוב, נו... עוז, יאיר ואני ראינו) שועל מתרוצץ לו. ירדנו לכיוון עין אמבטיה, אני קיבלתי ממקור מפוקפק ידיעות כוזבות שהמעיין שופץ אך הן היו, כאמור, כוזבות, ומה שמצאנו (אחרי שסילקנו את הפרות ששתו במקום) היה כרגיל אמבטיה בלבד. הפרות כמעט רוקנו אותה אך תוך שתי דקות היא התמלאה מחדש, וכולנו שמחנו להרטיב את הראש בזרם המים, בזמן שהמא"שניקים בחרו להם עגלים לארוחת ערב מהעדר שסביבנו.

אחרי עין אמבטיה החלה הירידה להתליל והמבוגרים יותר החלו להתלונן... לשמחתי למרות שלחלק היה לא קל כולם שמרו על מצב רוח טוב ולא הקשו על החיים. הטולקינאים גילו את הגבעולים היבשים של הכלך, צמח רעיל עב-גבעול הדומה מעט לשומר שבחורף שעבר הגיע לגבהים מרשימים וכעת סיפק בשפע "מקלות" באורך מטר וחצי-שניים. אחדים הסתייעו בהם כמקלות הליכה ואחרים הסתייפו בעזרתם.

הפרשי הגבהים (מ-360 מ' למינוס מאתיים) הופכים את הנחלים-התאומים האלה (הנחל שלנו ונחל יעלה הסמוך לו) לתלולים מאד ומתחתרים. נחל יעלה הוא התלול יותר מבין השניים אך גם בנחל שלנו היו כמה מפלונים. חוג הצעירים (אלה שמתחת לעשרים בתוספת טל) ירדו אותם בלי בעיה אך הם היוו קושי מסויים ליתר. כשהגענו למפלון האחרון וחשבתי איך נוריד בו את רן, ראיתי לפתע דמות מוכרת בראש הגדה הצפונית של הנחל.

"ניצן!" קראתי, "מכל השמחות זו האחרונה שציפיתי לה. מה אתה עושה פה?"

"את קריאתך שמעתי," השיב ניצן, "ועמי מעטים מבני עמנו שעלה בידי לקבץ בחופזה. וזו מתנה שאני נושא לך מן הגבירה בריוונדל."

והוא הוציא חבל מקוצר, באורך כ-15 מטר, וזרק אותו למטה, שם כמעט הוריד כמה ראשים. אחר כך נזכר לצעוק: "חבל!" כמובן שצעקנו לו בחזרה: "טמבל!" אך הוא כבר נעלם.

"כמה האורך?" שאל עוז.

"חמש, עשר, חמש עשרה, עשרים, שלושים אמות, פחות או יותר," אמרתי. "אכן, עם מופלא הם הקיבוצניקים."

בעזרת החבל וקריאות-עידוד רבות ירד רן את המפלון, ואנו המשכנו בדרכנו, שמחים וטובי לבב. הנחל נפתח לאט לאט, ורן ויאיר החליטו להמשיך על פני ארץ-המרעה שסביבנו במקום להישאר בערוץ, מה שהתברר כטעות אך לא קריטית מדי. כשהגענו למנחמיה גילינו שהם עוד לא הגיעו, הלכנו לראות איפה הם ומצאנו אותם קורסים באפס-כוח על הכביש של יער מנחמיה, לאחר שחצו בין הקוצים בגבעות ללא שביל.

"כל הכבוד!" אמרנו להם בהערכה כנה, "אך יידרשו יותר מכמה ימים בתעלות ובצדי הדרכים כדי שתיראו כמו הצעדן!"

אחר כך התאספנו, התפזרנו, התאספנו שנית לסיכום קצר (וסליחה על הייבוש...), נפרדנו ונסענו חזרה אל האזורים הצפופים יותר של הארץ התיכונה. מצורף כאן שיר קצר לזכר מאורעות הטיול.

וכמה תמונות...

קובץ:Yarden11.jpg

קובץ:Yarden1.jpg

קובץ:Yarden2.jpg

קובץ:Yarden3.jpg

קובץ:Yarden4.jpg

קובץ:Yarden5.jpg

קובץ:Yarden6.jpg

קובץ:Yarden7.jpg

קובץ:Yarden8.jpg

קובץ:Yarden9.jpg