הססגוניות והרוע אצל טולקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Envinyatar ערך מחקר מרתק בפורום מחקרים שעסק בנושא הססגוניות כמידה לרוע. חברי הפורום העירו מספר הערות.
הדיון התקיים בתאריך 21.11.2002.


Envinyatar: אני רוצה להציג מאמר על הססגוניות והרוע אצל טולקין.

מבוא: הנתיב אל הרוע. מוטיב חוזר אצל טולקין הוא כי הנפילה אל הרוע אינה דבר פתאומי, או חציית קו תיחום חד בין שחור ללבן. הדרדרות לרוע היא איטית, והשלב הראשון שלה הוא מחשבות זדון פנימיות, או תהליך של התמלאות הדרגתית במרירות.

דוגמאות לעניין זה אינן חסרות בלג'נדריום:
השחתתו של מלקור עצמו, כפי שמתוארת בראשית הסיל': מתחילה במחשבת כפירה ורצון בלתי מרוסן לשלוט, תחילה מסווה בשקר עצמי, שהופך לאחר מכן להעמדת פנים "רגילה", ואחר-כך למרד גלוי.
[הערה: מישהו ציטט בפורום לפני זמן-מה קטע מעניין על מחשבותיו של מלקור בעת נפילת אוטומנו, שיכול לשפוך אור נוסף על העניין הזה.]
דרכו של אר-פרזון אל האופל:
אר-פרזון מוצג כמושחת מלכתחילה. קרי, העלילה אינה מציגה את השלבים המוקדמים באמת של הנתיב. עם זאת, הוא עצמו עובר מספר שלבים בדרכו אל הקטסטרופה הסופית, כאשר עיקרים כהאי-לישנא:
א. הסחפות למידות אישיות ושלטוניות מגונות, אף מעבר למה שהיה מקובל בקרב "אנשי המלך" של נומנור קודם (כך למשל, עצם חמיסת השלטון על-ידי נישואי הכפיה שלו עם טאר-מיריאל).
ב. מתן לגיטימציה רשמית למידותיו הרעות, על-ידי כפירה בארו (אתאיזם), קרי, לגיטימיציה לחטא על-ידי דה-לגיטימציה למקור המוסרי. אף כי המהלך מובל על-ידי סאורון, הרי אאל"ט, הוא התחבר היטב לנפשו של המלך עצמו.
ג. האתאיזם הופך לשטניזם, כאשר מתחיל המלך לסגוד למלקור. מכאן, הדרך לקטסטרופה הסופית (נסיון בפועל להפוך את סדרי העולם, בצורה המזכירה את מעשיו של מלקור עצמו) היא קצרה ובלתי נמנעת.
ההשתחתות של דנתור: כאן, הנתיב הוא אחר, גאווה מוגזמת מוליכה ליאוש חולני, כאשר המציאות טופחת לגאוותו על פניה. יאוש זה מוליך להשתחתות. בזמנו, ניהלנו ויכוח בנושא בפורום. התזה שלי, בקצירת האומר, היתה כי בסופו של דבר, קיבל דנתור עליו את הערכים של האופל: ("מות נמות כמלכי הערלים" "הכזיב המערב", מותו לא רק מפחד נצחון סאורון, אלא זאת כמסווה לכפירתו בזכותו של בית איזילדור על הכתר).
לעניין זה, אסתפק בהערה נוספת אחת: הכפירה והלעג שמבטא דנתור כלפי בית איזילדור (עליו הוא אומר כי הוא "בית אביון" וכי "סר הודו") יכולים להתפרש ככפירה בעצם הסמכות של "המערב". בית איזילדור שואב את רוממותו ההיסטורית משני מקורות:
א. מעמדו של אלרוס עצמו, שהואלאר נתנו בידו שלטון על האדיין (מייסדת בית אלנדיל, סילמריין, היתה נצר לבית אלרוס).
ב. מעמדם של אלנדיל ובניו, שהושג בשל נאמנותם למערב אל מול הכפירה של יתר הנומנוריאנים.

יוצא, כי הבנה כזו של דברי דנתור יוצרת קוהרנטיות בתוך "הטירוף" כביכול, ומשלימה את יתר המסרים שבדבריו למשמעות אחת וברורה מאד.
לסיכום הנקודה: הנתיב אל הרוע עובר במספר תחנות ביניים, אשר אף כי הן משתנות, ניתן ליצור סכמת-על כללית שלהן, אשר תמצא נכונה בדרך זו או אחרת ברוב המקרים, כדלקמן:

1. השלב ה"פנימי": ספקות, תאווה בלתי מרוסנת, התערערות האמונה, גאווה.

2. השלב החיצוני: ביטויו של השלב הקודם במעשים בפועל.

3. שלב הכפירה: עיגונו של "השלב החיצוני" מבחינה אידיאולוגית, בבחינת, "אם החוק נגדי, נשנה את החוק". כך למשל: אם המעשה שלי מגונה מבחינת חוקי האל, נטען כי האל אינו קיים (בין אם במפורש, ובין אם במרומז).

4. השלב הסופי: המעבר מהאתאיזם לשטניזם.

השאלה: מה בין "ססגוניות" לרוע?

כעת, ניתן לעבור לבחינת הנקודה נשוא השאלה, אשר עוסקת בתהליך ההשחתה של סארומאן. בחינה קצרה של קורות סארומאן, מראה כי הסכמה הכללית קיימת אף אצלו:

1. השטפות פנימית בתאוות כח, מתוך לימוד והעמקת יתר באומנות האויב. סארומאן מתחיל להשטף בתאווה לטבעת.

2. סארומאן מטעה את המועצה ומתחיל לחפש את הטבעת עבור עצמו. כאן מתחילה הבגידה שלו, שתחילה היא מוסווית. אני משער שאף במחשבתו שלו, לא מיד הודה כי הוא פועל כנגד "הטוב". סביר להניח, כי בשלב הראשון הוא סבר בעצמו כי הוא משרת את אותן מטרות בדרכים "מקוריות וחכמות" יותר מהאחרים, להם החל לבוז בהדרגה (אאל"ט).

3. האמונה של סארומאן, כפי שהיא באה לביטוי בשיחה בינו לבין גנדאלף, לפני שהוא כולא את האחרון על האורתאנק (פירוט בהמשך).

4. ההשתעבדות של סארומאן לרצונו של סאורון.

העקרונות הכלליים שניתן ללמוד מדבריו של סארומאן, בין היתר:

1. בוז לעידנים העתיקים ולבני-הלילית, עליהם או אומר כי תם כוחם, וכח בעלי בריתם. מאידך, הוא טוען כי "עולה עידן צעיר". בעידן זה, לא יהיה עוד ערך לשבועות עתיקות ולאמונות שאבד עליהם הכלח.

2. כפירה מוחלטת ב"לבן" וכל מה שהוא מייצג - החלפת הלובן ב"ססגוניות".

לדעתי האישית, העקרונות דנן הינן דוגמא מובהקת לשלב השלישי של ההשתחתות. מאידך, אין בהן עדיין סגידה ל"שחור", אלא שאיפה ליסד משהו חדש.
עולה ניחוח חזק מאד של אתאיזם מהדברים, אף כי לא בגלוי או במפורש. אין כאן (ולא תתכן, מעצם מהותו של סארומאן) טענה כי הואלאר אינם קיימים, אולם יש כאן נסיון ליתר אותם ואת הערכים שלהם, להציג אותם כמשהו שחלף זמנו ואין לו חשיבות. במרומז, הוא מתנער באופן מוחלט משבועת הנאמנות האישית שלו.
את הערכים המוסריים והדתיים יחליף "עידן צעיר" (מודרני?), שיתנהל על פי עקרונות הנחזים כרציונליים ומחושבים, כאשר את מקום הפעולה המצפונית יחליפו הגיון קר ושיקולי תועלת.
בכך, מזכירים הדברים את משנתם של הוגי-דעות אתאיסטים, אשר בוודאי היו ידועים לטולקין. את דעתו עליהם ואת הקשר בין ערכיהם לרוע הוא מבטא בצורה חזקה הרבה יותר ב"מיתופויה" שלו. הסגידה לרציונליות ולנהנתנות, מזכירה מאד את "התועלתנות" של בנטן ותלמידיו. נסיון למדוד את הדת וללעוג לה מתוך השקפה "נאורה" ו"מדעית" היא קו חוזר ונשנה, הרואה בעצם האמונה שלב התפתחותי שהגיע זמנו לחלוף ולפנות מקומו לשלב הבא.
[ ע"ע, סתם לשם השוואה, להתבטאויות של "האדון הנאור" טומי לפיד, שכינה את האמונה "השלב הניורוטי בחייו של כל עם" ].

טענתי היא, כי כל אותן אמונות, אשר לדעת טולקין הן קלוקלות, מסוכנות ומהוות שלב, לא לכיוון "עתיד טוב יותר", אלא לכיוון שחיתות מידות ורוע, מתומצתות היטב באותו מונולוג של סארואמן.

כעת, מעניינת הנקודה הבאה: מה הקשר בין ה"ססגוניות" לרוע?

בנקודה מסויימת, סארומאן מכנה עצמו "הססגוני", ואזי מתגלה כי אין הוא לובש עוד לבן, אלא לבוש מסנוור ומעייף את העיין המחליף גוונים כל העת. לדעת סארומאן, זוהי התפתחות "אבולוציונית" כמעט מהלבן, שהוא השלב הקדום וה"פרימיטיבי" יותר.

"לבן? לבן טוב הוא להתחלה. דף לבן ניתן לכתוב עליו. אור לבן ניתן לשוברו".

קרי, הכפירה (שלב שלישי) במסווה של "התקדמות". מה תפקידו, אם כן, של הצבע הססגוני? מה פירושו, במחשבה הטולקינאית?

לעניין זה יתכנו כמה משמעויות אפשריות:

א. הססגוניות כמשהו מדומה, אשלייה המכסה על הדלות והאיינות בתפיסתו של סארומאן, ומנסה להסוות (בין אם בעיני סארומאן עצמו ובין אם להשלות אחרים) את מהותה של הכפירה כשלב הכרחי המוביל אל השחור.

ב. הססגוניות כמשל לנסיון לשבור את התפיסה הישנה ולנצל את הכוח (העוצמה והידע) ליצור "צבעים חדשים", בלתי תלויים בחוכמת העידנים הקודמים, אשר דיברו על המאבק התמידי בין טוב לרוע.
הדבר מזכיר את הנסיון של תפיסות "ריאל-פוליטיות", החל במרכסיזם וכלה בנאו-ליברליזם, ובניתוח הכלכלי של המשפט, לכפור בקיומם של ערכים, ולטעון כי כל ערך אינו אלא אינסטרומנט בידי מישהו, ושום דבר אינו עומד, מוחלט, בפני עצמו.

על רקע זה ניתן להבין את תשובתו של גנדלף, אשר עונה:

"אולם משעה שנשבר אין הוא לבן עוד. וכל השובר דבר בכדי לנסות ולהבין ממה הוא מורכב סר מדרך החוכמה".

כלומר: הרידוד של הערכים לדרגת אינסטרומנטים גורם לאובדן של ערך סגולי, אשר קיים אך ורק בערך כמטרה בפני עצמה, ולא כאמצעי מתוחכם.

על כך מגיב סארומאן בזעם: אל תדבר אלי כאל אחד השוטים אותם בחרת כידידך. קרי, מי שמאמין בכך הוא שוטה. הדבר דומה מאד לתפיסה המרכסיסטית-אתאיסטית מן הסוג המתנשא, של "אמונה כאופיום להמונים". מי שמאמין הוא, אליבא למרקסיזם וממשיכיו האחרים, כמעט בהכרח, שקרן, בור או שוטה.

הססגוניות, לפי גישה זו, היא הנסיון הנואל לשבור את התפיסה הישנה ולהפוך את ערכיה לאינסטרומנטים.

ג. הססגוניות כחומרנות:
אם אינני טועה, הרי ב"ספר החיים והמתים" הטיבטי, לועג המחבר, איש דת בודהיסטי בכיר, לחומרנות ולריקנות המערבית, כאשר הוא מעיר על "הסמסרה (מילה כללית לתאור ריקנות, חטא וסבל פנימי), הלובשת צורות זוהרות, צבעוניות ונוצצות" יותר ויותר כדי לקרוץ ולפתות, ובכך לחפות את אינותה הפנימית.
יתכן מאד, כי הססגוניות של סארואמן מציגה מחשבה דומה; הזוהר המדומה של הרדיפה אחרי הכח החומרי, התהילה המדומה אשר אינה כרוכה במאמץ לשמור על אידיאלים נשגבים, אלא היא קלה ופשוטה להשגה - הליכה אנוכית אחרי הגמול החומרי.

מעניין הוא, מהם המחשבות שעלו אצל טולקין כאשר קישר בין הססגוניות לבין הרוע, והפך אותה לשלב מתקדם לקראת ההדרדרות המוחלטת אל הרע: האם אחד משלושת אלו, כולם (כפי שאני נוטה להאמין), או שמא משהו אחר כלל ועיקר.

אלכסנדרה: נראה לי שדילגת על הפשט. הססגוניות מייצגת את חוסר רצונו של סארומן להסתפק בצבע האחד שמונה לו, ולו זה הצבע הנעלה על כולם. לפיכך היא מייצגת את החמדנות שלו.

אני מתקשה להאמין שטולקין הכניס במודע ביקורת אנטי מרקסיסטית לשר הטבעות .

רן בר-זיק: ראשית, ראוי לציין כי אצל טולקין יש גם השחתה מיידית והמשכות מיידית לרוע. ר' למשל את הדוגמא המובהקת ביותר: ההתדרדרות וההשחתה של גולום, שהתרחשה מיידית.

בנוגע לדנתור, אני לא מסכים עמך. דנתור לא הושחת, לא התמסר לרוע. אלא איבד את שפיות דעתו. פיפין מבחין בכך: "דעתו נתערבבה עליו", "עניין לך עם מטורף ולא עם אדון" (עמ' 87, בשוב המלך), "האדון, סבור אני, יצא מדעתו" (עמ' 110, שם). גם גאנדאלף טוען כך: "אך רשאים האחרים להמרות את פיך, בשעה שרצונך הופך לטירוף ופונה אל הרע." דנתור גם מתואר באור פסיכוטי בנוסף לדבריהם של גאנדאלף ופיפין.
נכון, טירופו של דנתור נובע ממגעו הקרוב מדי עם סאורון. מגע שאותו, יש להזכיר, עשה מתוך רצון להלחם בו ומעולם לא השתעבד לסאורון. הדברים שציטטת מלמדים על טירופו, ולא על השחתה כחלק מתהליך.

בנוגע להשחתתו של אר פאראזון - אני לא חושב שמעשיו של אר-פאראזון נובעים מ"השחתה אישית". אין דין אר פאראזון כדין סרומאן. אר פאראזון הוא הפועל היוצא של ההשחתה הגורפת של אנשי נומנור. השחתה שניצניה המוקדמים החלו עם נישול סילמאריין או שני דורות אחר כך, כאשר חוקי הירושה שונו בפועל על מנת להתאים לצרכים פוליטיים.
תהליך ההשחתה של שושלת המלוכה של נומנור לא היה "אישי" אלא היה יותר "כללי": החטא הראשוני נעוץ בנישול סילמאריין, לאחר מכן חלה התדרדרות הדרגתית שלא נראיתה כל כך לעין, אך בשלביה האחרונים כבר היתה ברורה.
מעניין לראות שלקראת הסוף ניתנה לנומנורים הזדמנות להתנער מהחטא הקדמון בדמותו של טאר-פאלאנטיר, נצר לסילמאריין. אך לאחר שהוא מת והחטא של חמיסת השלטון מהראוי לו נעשה שוב ובאופן בוטה הרבה יותר - ההשחתה כבר היתה מוחלטת וסופית והתגלמה באדם שעשה את החטא הסופי ששלל מהנומנורים כל אפשרות לגאולה: אר פאראזון. כלומר אר-פאראזון הוא לא דוגמא קלאסית למישהו שהשתחת - הוא היה חוד החנית של השחיתות, הוא הושחת עוד בטרם נולד.

אני חושב שהמסקנה של הססגוניות כביקורת על המרכסיסטיות או החומרנות היא בעייתית משהו. אבל ללא ספק אני מסכים בהחלט עם מה שאמרת בחלק הראשון של מסקנותיך.

Eowyn_Galadriel: האומנם גולום באמת הושחת ברגע שהוא הרג את דיאגול ולקח את הטבעת או שמא הוא היה מושחת כבר מקודם?

לדעתי, הוא היה מושחת כבר קודם והטבעת רק ניצלה את אופיו. ניתן לחזק טיעון זה ע"י השוואה להשפעת הטבעת על סאם. בזמן מסעם של השניים סאורון היה חזק הרבה יותר מבזמן מציאת הטבעת ע"י דיאגול, ועל כן גם כוחה של הטבעת היה רב יותר. אבל סאם, בניגוד לגולום, לא התפתה ע"י הטבעת ולא הרג את נושאה ואחת הסיבות לכך , לדעתי, היא אופיו שלא נתן לטבעת להשפיע עליו.

זארן אוגה: השחתה היא מילה חזקה מעט לטעמי. היו לו חולשות אופי רציניות. בסך הכל זה לא עניין של שחור ולבן- מדובר בעניין הדרגתי. סמיאגול היה פגום במידה מספקת לטבעת לנעוץ בו את שיניה באחת, אמת, אבל לדעתי הוא לא היה מושחת ללא תקנה לפני כן- היה לו חבר טוב, למשל, חבר שאהב אותו.

רן בר-זיק: צריך לעשות הבדלה בין השחתה לפגם אופי. יש אנשים עם פגם אופי שנוחים יותר להשחתה - כמו סמיאגול למשל, בורומיר, אר פאראזון או גורלים חסר המזל.
לכל אחד יש "סיבה" משלו להיות חלש אופי: בורומיר התפתה בגלל שהוא היה צמא לכוח עבור גונדור. הנקודה החלשה של גורלים התבטאה דווקא באישתו וברצון שלו לחלץ אותה. אר פאראזון היה מושחת עוד בחטא קדמון. הפגם הבסיסי (או הצד החלש) אצל גולום לא כל כך ברור. האם היתה זו חמדנות?

בכל מקרה, הרוע מוצא ומשתמש בפגם או בצד החלש וכך נגרמת ההשחתה שיכולה להתבטא בתהליך (גולום) או במעשה בודד אחד שלאחריו יש חרטה (בורומיר, גורלים).

שאלה מעניינת היא האם לכולם יש צד חלש? האם כולם יכולים בשלב מסוים להתפתות לרשע? לכאורה ניתן להשיב בחיוב לשאלה זו - פרודו עצמו נשבר בסאמאת נאור. אבל האם מועצת אלרונד היתה ממנה לו מלווים שאמורים היו להגיע איתו עד לסוף ולעזור לו להשליך את הטבעת אם כולם היו ניתנים להשחתה? האם יש אנשים/בריות חסינות מהרשע?

סבורני שלא.

Kiru: אני חושב שבמקרה של גולום, זו היתה בדידות יותר מחמדנות; או יותר נכון, תקשורת לקויה מאוד עם הסביבה. סמיאגול חי את עצמו, בתוך עצמו, עוד לפני שמצא את הטבעת. האופי שלו פשוט לא התאים לחיי חברה. הטבעת רק חיזקה את התכונה הזו. לדעתי השימוש שגולום עשה בטבעת מעיד על תכונות מסויימות שהיו באופי שלו לפני כן.

annaivelice: אני חושב שיש משהו חסין מרשע. בומבדיל נראה די טהור.

רן בר-זיק: בומבדיל הוא יצור אניגמטי מאד, ולא לא נראה לי שהוא מסוגל לחבור לרוע כיוון שהרוע בעיקר משתמש בפיתוי של כוח ושליטה - משהו שזר לחלוטין לטבעו של טום.


חזרה לדיונים טולקינאיים