האם סאורון השאיר את טבעתו מאחור כאשר יצא לנומנור?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האם סאורון השאיר את טבעתו מאחור כאשר הוא יצא לנומנור?


הקוסם: ישנה סתירה בלגנדריום. הרי סאורון הלך לנומנור כאסיר מרצונו החופשי וטבעתו הייתה איתו. בעזרתה הוא הסית את אר פראזון לנסות להשתלט על ולינור, בתגובה ארו הטביע את נומנור. וסאורון טבע אך רוחו חזרה לארץ התיכונה, איך טבעתו הגיעה למורדור?

יובל ווליס: זה פשוט. הוא הותיר את הטבעת מאחוריו. זה אפילו נאמר היכנשהו. הוא לא נזקק לטבעת כדי להטות את המלך, כשם שלא נזקק לה כשהטעה את קלברימבור. נראה שהוא הצליח להתאושש מאובדן צורתו הגשמית בעזרתה של הטבעת.

הקוסם: איזה סיבה שבעולם הייתה לסאורון להשאיר את טבעתו מאחור?! אפילו בילבו בקושי הצליח לוותר על טבעתו. והוא לא היה כל כך תאב שליטה כמו סאורון.

זארן אוגה: מדוע אתה חושב כך? אתה חושב שסאורון משועבד לטבעת? מגוחך, הוא זה שיצר אותה, לא להיפך. הוא אדון לה.

אשר לנימוק להסתיר את הטבעת לפני הכניעה לאר-פאראזון: הנומינוריאנים חזקים ועצומים. כה חזקים ועצומים שלמרות שמדובר בסאורון עם הטבעת, עבדיו שלו זנחו אותו מאימת הנומינורים! להזכירך, כוחות הברית האחרונה שהביסו את סאורון לא התקרבו כלל למעלל שכזה. והמסקנה הברורה היא שהיה ביכולת נומינור לחסל את סאורון בעת ההיא.

כעת, מה יקרה (כך, אני סבור, שקל סאורון) אם בדרך זו או אחרת יגלה אר-פאראזון על קיום הטבעת? הוא יחמוד אותה, בברור, הרי מכל שיכורי הכח בלג'נדאריום הוא החולה ביותר. ואז מה? הוא יחמוס אותה מיד סאורון. בכוחו לעשות כן.

לפיכך סאורון נזהר מאד שלא יגונב דבר על הטבעת לאזני הנומינוריאנים. יתרה מזאת- לדעתי הגיוני שהוא יותיר את טבעתו מאחור, מופקדת עד עת.

רן בר זיק: רבותי, טולקין פירש נושא זה באופן מפורש במכתב מספר 210 (עמ' 280 במהדורת 1981) כתוב באופן ברור למרות שסאורון הפך לרוח אפילה, לא צריך להגזים ולומר שלרוח אפלה אין כוח לשאת את הטבעת. כלומר הוא נשא את הטבעת עימו (דחילק, מה זה טבעת? 30 גרם?).


יובל ווליס: עשיתי מחקר מהיר, הנה התוצאות:

הספקות שלי שאובים משני הקטעים הבאים. הראשון הוא פיסקה מתוך החיבור 'Of the Rings of Power', המובא בסוף הסילמאריליון:

"He came in secret, as has been told, to his ancient kingdom of Mordor,....There now he brooded in the dark, until he had wrought for himself a new shape; and it was terrible, for his fair semblance had departed for ever when he was cast into the abyss at the drowning of Numenor. * He took up again the great Ring and clothed himself in power * ; and the malice of the Eye of Sauron few even of the great among Elves and Men could endure."

המשפט המסומן בכוכביות נראה לי משמעותי: 'והוא שב ונטל את הטבעת הראשה, והעטה עוצמה ואון'. 'שב ונטל' או 'ענד מחדש' נראים לי כפרשנות אפשרית ל'took up again'. יש להניח שאם הטבעת היתה עימו מלכתחילה, הוא לא היה צריך לענוד אותה מחדש (again). מצד שני, ניתן לומר שהוא ענד את הטבעת בצורתו החדשה, האימתנית והשחורה - כסאורון ה'מחודש' (או שהצירוף took up again, המשמש בד"כ לתאר עליה למלוכה, מציין כאן את חזרתו למשול), אבל אני נוטה יותר לעבר האופציה הראשונה, משתי סיבות:

א. מאחר ונוכחותה של הטבעת בנומינור היתה מקשה עליו 'להצניע את עצמו', כפי שנטען בקטע המורחב על שבייתו שהובא בנספח א' בעריכה המוצעת שלי, כמו גם פותחת פתח להרחבות בסיפור, שמעולם לא איזכר אותה בשום גירסה.

ב. מכיוון שב'אקאלאבת' בסילמאריליון הסיפור מובא במלים דומות:

"yet his spirit arose out of the deep and passed as a shadow and a black wind over the sea, and came back to Middle-earth and to Mordor that was his home. * There he took up again his great Ring in Barad-dur *, and dwelt there, dark and silent, until he wrought himself a new guise, an image of malice and hatred made visible; and the Eye of Sauron the Terrible few could endure."

המשפט 'took up again his great Ring' מובא כאן מבלי קשר לצורתו החדשה, ובמופרד ממנה. למעשה, הוא 'שב ונטל' את הטבעת לפני ש'צר לעצמו דמות חדשה, צלם-חי של זדון ושינאה' (אף שניתן לטעון שמשמעות המשפט היא גם 'הוא שב ומשל מבאראד-דור' - אם הטבעת תיחשב לסמל-שילטוני כמו כתר או שרביט - אבל חסרה מילה כלשהי כמו 'as' או התייחסות לטבעת כאמצעי, כמו ב-'the great Ring' כדי להדגיש את הפרשנות הזו, שמשום כך נראית לי פחות מתקבלת).

שתי היצירות הללו הן מוקדמות יחסית. 'על טבעות העוצמה' נכתבה ב-1948, ותוקנה בתחילת שנות ה-50'. ה'אקאלאבת' בגירסתה האחרונה נכתבה לכל המאוחר ב-1951, וחלקים בה מוקדמים יותר. נעשו בה תיקונים מאוחרים, אבל לא בקטע המצוטט.

מכתב מס' 221 ('מכתבים', עמ' 278-282) לעומתן נשלח באוקטובר 1958, בתקופה שהצטיינה בשינויים ופרשנות חדשה למיתוסים הקיימים.

במכתב טולקין נשאל כיצד אר-פאראזון הביס את סאורון בשעה שהטבעת היתה עימו. להלן תשובתו (עמ' 279-80) בקיצורים קלים:

'אר-פאראזון, כמו שסופר ב'אקאלאבת', הביס את משרתיו של סאורון, שחתו מפניו. כניעתו של סאורון עצמו נעשתה מרצונו החופשי, ותוכננה מראש: הוא השיג כך הסעה חינם לנומינור! מובן שהטבעת הראשה היתה עימו, ובאמצעותה הצליח בתוך פרק זמן קצר להכפיף לרצונו את הנומינוריאנים ולמשול בהם. אינני סבור שאר-פאראזון ידע משהו בדבר הטבעת. בני לילית שמרו את דבר קיומן בסוד כמוס, עד לרגע האחרון. אם כך ואם כך, אר-פאראזון לא קיים איתם כל קשר....[מאחר והשינוי בשמות המלכים, לאחר נפילת הצל על נומינור], היה כרוך בדחיה מוחלטת של כל קשרי-ידידות עם בני-לילית, וכל השפעה 'תיאולוגית' שנתקבלה מהם.

סאורון הובס בפעם הראשונה מכוחו של 'נס': פעולה ישירה של האל-הבורא לשינוי סדרי-העולם, במענה לבקשתו של מאנווה. אף על פי שצומצם לידי 'רוח של רשעה הנישאת על כנפי השחור', איני סבור שיש להירתע מלהעלות על הדעת את הטבעת האחת נישאת בידי אותה רוח, ממנה בא עיקר כוחה למשול ברצונותיהם ודעתם של אחרים. שרידתו של סאורון בהרס שגרם חרון-אפו של הראשון לא היתה מחדל מצידי: המשכיותו של הרשע בעולם, שכמו מוכן לסבול אותו, היא בעיה שמטרידה את כל מי שהעולם יקר להם. אי היכולת להשמיד יישויות בעלות רצון-חופשי, אפילו ברצון הבורא שיצר אותן, היא תכונה בלתי נמנעת המתחייבת מהאמונה בקיומן, אם במציאות או בסיפור בדוי.'

הקטע הרלוונטי במקור:

"Sauron was defeated by a 'miracle'....Though reduced to 'a spirit of hatred borne on a dark wind', I do not think one need boggle at this spirit carrying off the One Ring, upon which his power of dominating minds now largely depended."

אני נוטה להאמין במקרה הזה (כמו גם באחר שנדון בפורום בעבר, על האופן בו נתפס גאנדאלף ומשמעות נפילתו וחזרתו ממוריה, בספר ובמכתב מאוחר), שמדובר בפרשנות מאוחרת, שמסיבה כלשהי לא בוטאה בטקסטים הקיימים (כפי שצריך וראוי היה) . יתכן שהיה בכוונת טולקין לכלול את השינוי (כפי שאמנם עשה במקרה של תשובה לשאלה אחרת במכתב, בעקבותיה כלל שינוי שהוכנס למהדורה השניה של שרה"ט שהופיעה ב-1965) במקורות, אבל הדבר לא נעשה, וקיימת תחושה שהוא התכוון למשהו אחר בתקופה שנכתבו.

גיא שIII*ל: אנחנו, כמאמינים (אדוקים פחות או יותר), וכמבינים את העניין כי טולקין הוא הוא זה בעל ההבנה המעמיקה ביותר בכל הנוגע להיסטוריה של ארדה, נתקלים לעיתים בסתירות שונות בין מכתבים שלו, לבין הכתובים עצמם. מי כמוני מכיר ויודע מצב, נאמר לינגוויסטי, שבו אני בטוח בקיומו של פועל או בניין זה או אחר, ופרסום אחד ויחיד, ע"י חברי הקבוצה המקורבת לכריסט' טולקין, ממוטט בהניף יד את כל הנחותי הבסיסיות. דבר זה קרה לי לא מעט, אך עלי לקבל את הדין - כתבי טולקין, כמה שיותר מאוחרים הם, כך תקפותם גדולה יותר.

הבעייה שניצבת מולנו סבוכה היא וקשה, מכיוון שמחד ניצבות בפנינו אסמכתאות "מן הכתובים", ומאידך, עומד מכתב אחד ויחיד, שפורסם ונכתב מאוחר יותר. במקרה זה, אף על פי שאנו רוצים בכל כוחנו לאושש את האינטרפטציות הטקסטואליות שלנו, ואף על פי שבמקרה זה יובל ווליס הביא דברים מעניינים ומרתקים, * אין בהם ולו עירעור קל על אמיתות המכתב * . הסתירה שתציג, או ההשערה כי "טולקין לא סיים משהו", איננה, לדעתי, תקיפה.

ומדוע זאת? משום שאנו צריכים להבין כי ארדה היא עולם שנגלה טפח אחר טפח לעיננו, אך עולם שלעולם לא נדע את כל מהותו, עקב חוסר במידע. החושף לנו את המידע הוא טולקין. על כן, כאשר מכתב מאוחר מוצג אל מול טקסט מוקדם, * המכתב תקף יותר מהטקסט * . אם לא נסכים לקבל תפיסה בסיסית זו, דבר לא יכול לעמוד בפני דבר אחר.

במקרה שלנו, הפעם, עם כל הטענות שהעלה יובל, טענות שהיו יכולות להתקבל מייד, המכתב הוא הקובע.

יובל ווליס: זו הדילמה שניצבת בפני מי שעורך את כתביו של טולקין - מה קורה כאשר הערה מאוחרת מציעה פרשנות חדשה לטקסט שנכתב בשלב מוקדם יותר, ובפרשנות אחרת.

במי לבחור - בטקסט המלא וה'מיוצב' לשעתו, או בפרשנות החדשה, שבהכרח תתרום לעירעור המבנה הקיים?

הפיתרון שאני נוטה לו הוא להציג את החומר המלא, היציב במלואו, ולהביא את ההערה בסיום, ולא להחיל אותה על הטקסט - מכיוון שטולקין עצמו לא ניסה לעשות זאת. במקרה הזה הייתי אומר שלפי החומרים הכתובים, קיימת אי ודאות באשר לשאלה אם סאורון נטל עימו את הטבעת כשיצא לקבל את פני אר-פאראזון עטור-הזהב; לפי הפרשנות שבמכתב, הטבעת היתה עימו, ובכוחה הוא השיג את שליטתו על רצונם של הנומינוריאנים (ואגב כך שוב איבד מכוחו שלו). שתי האפשרויות קבילות, ושתיהן מתקיימות במקביל - בשלבים שונים של היצירה. אני חושב שצריך לקבל את שתיהן, תוך התעלמות מהאחרונה בזמן שקוראים את הטקסטים הישנים, ורק לאחר מכן, במחשבה שניה, להרהר בשניה, ו'לצבוע מחדש' את ההיסטוריה בעזרתה. זו היסטוריה רב-שכבתית, שמחייבת קריאה וחשיבה במספר שכבות. התוצאה היא תחושת עומק יוצאת מן הכלל, שהיא-היא החוויה שהקורא אמור לחוש בסופו של דבר.

רן בר-זיק: ליובל קשה להודות שהכנעתי אותו :-)

יובל ווליס: במקרה הזה פשוט לא זכרתי את הקטע. המכתב עצמו היה מוכר לי (זהו אחד המכתבים היותר ידועים בספר), אלא שהקטע הספציפי הזה לא היה זכור לי. למעשה, זכרתי משפט שנשמע כמו 'and he left his ring', וקישרתי אותו לקטע הזה. כנראה שהוא היה לקוח מספר אחר, ומנושא שונה (או שאולי לא דובר כלל ב'ring'). אין ספק שבככל עריכה או תרגום עתידיים לטקסטים שציטטתי, יהיה צורך להביא הערה שתפנה למכתב 211.


חזרה לדיונים טולקינאיים