בלדה לפרודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בלדה לפרודו/ Khazad

בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים

יצאו מבוקלאנד על סוסים ארבעת הרוכבים;

מרי בא ופיפין בא ופרודו היורש,

וסאם-חכם, בנו של האמפאסט, כפרי זקן חירש.


איתם הלך הצעדן, ההלך הזקוף,

לאורך בראנדיויין הרוח שר בקני הסוף.

בגבול של ארנור הם חנו, בלב ביצות וסבך,

ועל ראש אמון-סול טיפסו לראות את הסביבה.


אמר להם הצעדן אחרי שעה קצרה:

לגאנדאלף אין רואים סימן, וזה חבל נורא;

אם לא השאיר סימן ואות המוות פה מולך, להתקפה יש לצפות, הנה אני הולך.


קפץ אל שקע בין סלעים, ללילה התארגן,

ישבו חמשת הרעים, ושרו על לותיין. אמר הדונאדאן הלז ושתי עיניו הוזות:

"היה זה בנלדורת, אי-אז, האגדה הזאת."


הם לנו תחת הגבעה, ובין חצות לאור

סכין בפרודו נתקעה ולה מגע של כפור.

מה טיב אותה סכין קרה אין איש אשר ידע;

בשמה של אלברת קרא, הכרתו אבדה.


אך כשהבוקר שוב עלה מעבר להרים,

הצעדן מצא גלימה של פרשים שחורים.

ויש אומרים כי עד עתה, לאורך ברואינן

המלך מחפש אותה, ואת הסכין גם כן.


בחזרה לחלק השירים